כנפיים | פרק 3

פרק 3

-פיטר פן-
'חתיכת חצוף קטן ומעצבן.' זאת המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש. לא: 'אימא'לה! מישהו פרץ לנו לבית' או: 'הצילו איפה המחבת?!' רק כעס שלחשש בראשי: 'הדביל תפס לתיק שלי את המקום! באיזו זכות בדיוק?! טוב, שיחטוף.'
הורדתי את התיק מכתפי, והעפתי אותו לכיוונו של הנער שישב על הספה ובהה באוויר, בדיוק ברגע שנֶיְיתָ'ן נכנס והספיק לפלוט "היי!" קטן ומזהיר, שגרם לנער לסובב את ראשו ברגע האחרון כשהתיק שלי מתעופף לכיוון ראשו, ואני יכולה לספר לכל מי שלא רוצה לדעת שהספרים הכי כבדים שלי למתמטיקה ועוד כמה מקצועות ממש מעצבנים נמצאים שם. זאת אומרת, ילקוט עצבני מעופף במשקל טון וחצי לפחות ישר לכיוון הראש. עסק לא נעים. לו לפחות.
אבל למרבה הפתעתי (ואכזבתי), הוא הספיק לראות לשנייה בודדת את התיק המעופף, ולהתרומם באוויר (ממש במלוא מובן המילה), כשרגליו עוד חצי מקופלות תחתיו.
"וואו, איזה קבלת פנים," הוא אמר, והביט בתיק השקוע כמה סנטימטרים טובים בספה.
הלכתי להגיד לו שהוא הולך לתת לי כמה הסברים ממש טובים למה הוא נמצא פה לפני שאני אעיף אותו בבעיטה מכל המדרגות, אבל האיום שנשמע ממש טוב בראש שלי, נאלץ לחכות לפעם אחרת כי נֶיְיתָ'ן הספיק לפלוט לפני: "ווֹאוּ, ווֹאוּ, ווֹאוּ." הוא אמר ונעמד לידי. "קודם כל תוריד קצת גובה." הוא אמר, וסימן באצבע לנער לרדת מהאוויר, "ועכשיו." הוא הוסיף בנימה שנשמע באופן חד משמעי חכה-חכה-כמה-שאתה-הסתבכת, והמשיך כשהנער התיישב חזרה על הספה בגבות מורמות מול ההתקפה הבלתי צפויה של שני תלמידי תיכון מתבגרים, "מה אתה בדיוק עושה פה?" הוא שאל והדגיש את ה-בדיוק.
"סוף סוף הגעתם." הוא אמר כאילו יש לו בכלל זכות להאשים אותנו במשהו, "חיכיתי לכם פה שעות."
"מה. אתה. עושה. פה." אמר נֶיְיתָ'ן שוב, מדגיש כל מילה ומילה.
"שלחו אותי לעזור לכם. להדריך אתכם." הוא אמר, אבל עדיין, היום המטומטם עד תסכול שהיה לי הכריח את מצב הרוח שלי להישאר למטה כשהבחור במכנס השחור ובחולצת הצווארון הכחולה כהה, הביט בי ובנֶיְיתָ'ן במבט ענייני. הוא היה שזוף קצת, ושיער הקרמל מתוק פרוע שלו הצל מעט על עיניו האפורות מדהימות.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל קצת התחלתי להצטער שהתקפתי אותו ככה. הוא נחמד בסך הכול.
"טוווב, נקנה את זה." אמר נֶיְיתָ'ן, והביט בי לאישור. אבל אני רק פלטתי נחרה של קוצר רוח, ופניתי לקחת את התיק הכבד מן הספה, כדי לזרוק אותו על משהו שלא יצליח להתחמק ממנו בחדר.
"היי, רגע." בוא קרא כשראה שאני לא מתכוונת להישאר לשיחת אני-היא ואתה-הוא, שלהם. הסתובבתי בחוסר רצון, מתה ללכת לישון קצת ולשכוח שאי פעם היום הזה בכלל התחיל.
"מה?" שאלתי בלי לרצות לשמוע תשובה.
"אני צריך לדבר איתכם." הוא אמר והביט בי ובנֶיְיתָ'ן בעיניו המהפנטות, "עם שניכם." הוא אמר לי בהדגשה.
"קצר." אמרתי, וצנחתי על הכורסא הרכה.
"טוב," נֶיְיתָ'ן התחיל, והתיישב על השולחן מול אדון-ממש-חמוד-למען-האמת. "מה כל הקטע של ה- היי אני יכול לעוף, הזה? פִּיטֶר פֶּן?" הוא שאל.
"לא." הוא אמר, אבל הביט בו במבט חושד והוסיף: "רק פֶּן."
גם אני וגם נֶיְיתָ'ן החלפנו מבטים בגבה מורמת, ושאלתי: "אוקיי, נשמע טוב. אאאז פיטר, הסברים? במאה הזאת בבקשה?!"
"היא לא ממש בקו הנורמה עכשיו נכון?" פיטר פן שאל את נֶיְיתָ'ן כאילו אני לא שם.
"לא," אמר נֶיְיתָ'ן.
שילכו שניהם לעזאזל.
"עבר עלינו יום ארוך." הוסיף נֶיְיתָ'ן, וצל חלף על פניו. טוב, אז שרק פיטר פן ילך ל-
"-אז באתי לפה כדי לעזור לכם, ואני די בטוח שאחרי היום תבינו קצת יותר." הוא אמר, קוטע את המחשבה שלי לשלוח אותו למקום לא כל כך נחמד עד שאני יקום משינה ארוכה וטובה. הבטתי בו בעיניים רושפות, אבל כשמבטו פגש במבטי לא יכולתי להבין למה פתאום הרגשתי מן חמימות כזאת בלב, ועוד אחת ממש מביכה בפנים. הסטתי את מבטי ואמרתי בחדות: "אז מה, מה דעתך שנתחיל עם אתמול בלילה? עם כל הקטע של החלומות?"
הוא נשם נשימה עמוקה, ואמר: "לפי מה שאני מבין יש לכם סיפור ארוך, אבל אני רוצה להודיע לכם שהסיפור שלי מוזר גם הוא. אין לי שמץ של מושג מה אני עושה פה. אני לא יודע איזה חלומות בדיוק חלמתם, אבל אני פשוט מצאתי את עצמי כאן היום בבוקר, ורק לפני כמה שעות מצאתי פתק בכיס שלי. תסביר. זה כל מה שהיה כתוב בו. אז הבנתי שהכוונה שאני אמור להסביר לכם משהו, אבל אני קודם צריך לשמוע את הסיפור שלכם."
אני ונֶיְיתָ'ן החלפנו מבטים שוב, וידעתי שנֶיְיתָ'ן לא יגיד דבר.
"בוא נאכל ארוחת צהריים קודם." אמרתי, "אני מרגישה זומבית מידי לכל הסיפורי בטטה האלה, טוב?"
"אבל כבר אכלנו ארוחת צהריים בבית הספר!" מחה נֶיְיתָ'ן.
"אז אל תאכל." אמרתי באדישות, ואז הוספתי, "ולפי מה שפיטר פן מנסה לרמוז פה זה שהוא לא אכל כלום מהבוקר והוא ממש רעב. איפה הנימוסים שלך נֶיְיתָ'ן?"
שאלתי, והלכתי למטבח כשפיטר קורא מאחוריי: "זה פן. רק פן. לא פיטר."
מסכן. נפל על יום לא הכי טוב לקפוץ לביקור אצלנו.

"טוב," אמרתי בדיכאון, "אני מרגישה הרבה יותר כמו עצמי." אמרתי כשהמצב רוח שלי לרדת על אנשים עבר, ומראהו של נֶיְיתָ'ן היום בשירותי הבנים מרחף מול עיניי ומחזיר אותי למציאות. גם כן מציאות.
הוא הביט בי במבט מוזר שאמר: 'אני ממש מקווה שכן, כי זה לא נראה ככה.' ואמר: "אז אני רוצה לספר לכם כמה דברים שאולי יגרמו לכם קצת הלם, אבל כעבור יום יומיים מתרגלים לזה."
חפירות, חפירות, חפירות. אמר קול בראש שלי. התחלתי לתהות אם מישהו הגניב לי קצת יין לשתיה שלי בלי ששמתי לב.
"אתם מאמינים בקסם?" הוא שאל אחרי רגע קטן שבו הוא חשב איך להתחיל.
"קצת," אמרתי בשעמום. "פה ושם ככה."
עוד לפני שנֶיְיתָ'ן החליט לתקוע בי בעיטה מתחת לשולחן כדי לרמוז לי שעברתי את הגבול, כל האורות כבו בבית, והחושך השקט הואר מעט מאור השמש הזהוב שבחוץ.
"אוך…! הפסקת חשמל." רטן נֶיְיתָ'ן, ופנה לקום ולסדר את העסק בארון חשמל לפני שפיטר פן תפס בידו ואמר: "לא. אני עשיתי את זה."
רציתי לשאול אותו למה בדיוק הוא ראה לנכון לעשות הוקוס פוקוס קטן רק בשביל צ'יזבט דפוק, אבל נֶיְיתָ'ן שאל לפניי:
"קסם?"
פיטר פן הנהן.
"למה? מה אתה רוצה ממנו? אנחנו לא יכולים לעזור לך." אמר נֶיְיתָ'ן, ובאור אחר הצהריים המאוחר היה נדמה לי שהוא החוויר. מה הסיפור שלו?
"אתם באמת מאמינים שבעולם שלכם אין קסם?" פיטר פן שאל בקול שקט. "אתם נולדתם למציאות שאמרה לכם משהו אחד, אבל היא שיקרה לכם. אתם מאמינים בגורל?" הוא שאל פתאום.
נֶיְיתָ'ן עכשיו החוויר כל כך שהיה קשה להתעלם מזה והיה נדמה לי לרגע שדפיקות ליבו מהדהדות בראשי באיטיות שנשמעה לא ממש טוב. "למה אתה מתכוון?" שאלתי בדאגה, כדי שפיטר פן יענה לי תשובה הגיונית לפני שנֶיְיתָ'ן מתעלף לי פה עוד פעם.
"סתם שאלה שמעניין אותי לדעת עליה תשובה." הוא אמר במשיכת כתף. "לא משהו ספציפי."
דביל.
"אני…" הוא אמר, מהסס, ואז כחכח בגרונו בחוסר נוחות. "אתם תאומים נכון?"
הנהנו שנינו. מה זה קשור?!
"אז זהו שלא." אמר פיטר, וכיסא נפל ברעש לרצפה.