כנפיים | פרק 2

פרק 2

-חזרה למציאות?-
מי המטומטם שחשב על הרעיון של בית ספר?
זה כל מה שהצלחתי לחשוב כשהשעון מעורר של הפלאפון שלי צלצל על השולחן צלצול מונוטוני ומעצבן כמו שרק שעון מעורר יכול לעשות. קמתי בעיניים טרוטות מהמיטה הכל כך נוחה, החלקתי את אצבעי על המסך עם אלפי הלבבות כדי לכבות את הצלצול המרעיש.
נגשתי אל הארון בטשטוש ושלפתי משם את המכנס והחולצה הראשונים שראיתי. מהחדר הסמוך שמעתי את השעון מעורר של נֶיְיתָ'ן בצליל שלי היה גורם התקף לב, ולאחר כמה שניות הוא פסק בחדות כשאחי התאום קם.
"נֶיְיתָ'ן?!" צעקתי בקול צרוד משינה, כשהשקט המוזר בחדר ליד נמשך יותר מידי זמן.
הוא לא ענה, אבל בדיוק כשהתכוונתי לקרוא לו עוד פעם הוא הופיע בדיוק מולי בדלת החדר.
"מה קורה? אתה מתארגן?" שאלתי אותו כשהוא נשען על משקוף הדלת כשהוא עדיין לובש את המכנסיים מאתמול.
"אני מרגיש זוועה." הוא אמר, והעביר יד על פניו ופרע את שיער הדבש שלו.
"יהיה בסדר," אמרתי והתחלתי לדחוף לתיק את הספרים שלקחתי הביתה אתמול והייתי צריכה להשתמש בהם היום. לא רציתי להראות יותר מידי מודאגת לידו. הוא היה מתחיל לחשוד שאני הולכת למלא את המקום של האימא הדואגת, והיה מתרחק ממני כל היום.
"תגידי,"הוא אמר בשקט מאחורי. "יש לי משהו על הגב?" האור נדלק בחדרי, וכשהסתובבתי לאחור, השתנקתי בבהלה.
"א-לו-הים…" מלמלתי בלי קול. על גבו המוצק של נֶיְיתָ'ן נראו בערך עשרה חתכים ארוכים ואדומים, שהעבירו בי צמרמורת של הזדהות בכאב.
זה עכשיו או לעולם לא. אמרתי לעצמי.
"נֶיְיתָ'ן, מה חלמת אתמול בלילה? מה היה?" שאלתי בקול לא מתפשר.
הוא גנח והייתי בטוחה שהוא מגלגל עיניים, ואמר בקול מתחנן: "רק תגידי לי שאין שם שום כתם שחור מוזר…!"
"מה?!" שאלתי בלי להבין.
הוא הושיט את ידו החדות למעלה, והצביע אל בין שכמותיו. "יש שם כתם שחור?" הוא שאל שוב.
"לא, למה? ישנת עם פחם במיטה?" שאלתי.
הוא הסתובב אליי ואמר לי את אותו המשפט ששמעתי ממנו אתמול: "זה לא מצחיק לֶיְיטוֹן."
הבטתי בו, ואז הטיתי ראשי לצד.
"אתה יודע שאתה נראה קצת שונה?" הוא באמת היה נראה קצת שונה מתמיד. אני לא ידעתי להצביע על מה זה, אבל משהו בפניו גרם לי להסתכל עליו במבט שני.
נֶיְיתָ'ן גלגל את עיניו שוב, ונכנס לחדרו בגרירת רגליים. נשכתי את שפתי התחתונה, ונשבעתי לעצמי שהיום בקפיטריה אני אתפוס אותו בצד לשיחה קטנה.

"תודה," אמרתי, והגשתי למורה שלי למתמטיקה, אלן תומאס, את דפי המבחן. הוא הרים את מבטו, וחייך כששאל: "נו, איך זה היה?"
"בסדר," אמרתי בחיוך, "ממש בסדר."
אני אף פעם לא אומרת על מבחנים שהם קלים כי אז אני תמיד נכשלת. תיאוריה מוזרה, אבל עובדות זה עובדות.
יצאתי מהכיתה השרויה בדממה של כתיבה קדחתנית, וירדתי לקפיטריה. חלק מהתלמידים בכיתה כבר גמרו את המבחן, כמוני, ויצאו להפסקת אוכל מוקדמת. נֶיְיתָ'ן ישב בשולחן העגול יחד עם חבריי לכיתה, כשצלחת האוכל שלפניו בשלבי סיום מתקדמים. הוא ישב וצחק עם כולם כאילו אין לו שום דאגה בעולם, ואתמול בלילה שום דבר מוזר לא קרה.
"היי," קראו חבריי כשנשענתי על הכיסא של נֶיְיתָ'ן, וכמובן שאלו איך היה המבחן. עניתי תשובה בלי לחשוב ממש מה אני אומרת, ואז אמרתי בהחלטה של רגע: "נו, מישהו מפה ראה את ליקוי הירח אתמול?"
מיד הרגשתי את גבו של נֶיְיתָ'ן מתקשח כנגד ידי, והוא נעץ את מבטו בצלחת בלי לומר מילה כשכולם התחילו להחליף חוויות מהלילה הקודם בקריאות רמות.
הבטתי בנֶיְיתָ'ן שהחל להתעלל בצ'יפס שנשאר לו על הצלחת, ונתתי לו צביטה קטנה בגבו. הוא הסתובב לאחור, מופתע, והביט בי במבט שואל. סימנתי בראשי לכיוון עמדת חלוקת האוכל הריקה, והוא קם בחוסר רצון והלך בעקבותיי עם צלחתו.
"מה הפעם?" הוא שאל כשהתחלתי לצעוד לאורך תאי הזכוכית הגדולים.
"מה חלמת אתמול בלילה?" שאלתי, ולקחתי לעצמי מנה נדיבה של סלט פירות.
"דיי, לֶיְיטוֹן," הוא אמר ותופף בעצבנות על הזכוכיות הממורקות. "את ממש מעצבנת לפעמים, את יודעת את זה?"
"כן, טרחת להזכיר לי את זה לא מעט פעמים." אמרתי בקול מכני, ופניתי להישיר מבט בעיניו. הוא הביט בי בחוסר רצון בעיניו החומות כשהירוק בהן בולט יותר מתמיד. "תקשיב, אתה ראית את הגב שלך?" שאלתי בתובענות.
מתוך אינסטינקט הוא סובב את ראשו כאילו הוא יכול לראות משהו מבעד לחולצתו.
"אני חושב שניסיתי לראות אם קיבלתי שם מכה או משהו אתמול בלילה כשנפלתי מהנדנדה, אבל לא הצלחתי לראות הרבה. את יודעת, בפעם האחרונה שבדקתי, בני אדם לא ממש יכולים לראות את הגב של עצמם." הוא עקף אותי, ורוקן את צלחתו לפח. הלכתי אחריו בלי לוותר, ותפסתי בידו.
"אוקיי, תקשיב לי." אמרתי בקול הכי קשוח שיכולתי לגייס כדי להראות האחות הגדולה האחראית שיודעת תמיד שהיא הצודקת, אבל השתדלתי שקולי לא יהדהד יותר ממה שהוא צריך בקפיטריה הריקה. "אם אין לך חשק לספר לי, אז בסדר. אבל אני רק רוצה שתדע שכל הגב שלך," אמרתי בחדות, לא הכרתי את עצמי ככה, אבל גם לא הכרתי את הצד הפנטזיונרי הזה של החיים. "מלא חתכים מוזרים. ואל! תגיד לי שאני מדמיינת," אמרתי כשהוא בא לקטוע את דברי, והרמתי אצבע מול פניו, "כי אני לא."
הוא הניח את צלחתו המרוקנת על השיש המתכת, תפס בידי וגרר אותי אחריו. ברגע האחרון הנחתי את הצלחת החצי מלאה, ונגררתי אחריו חצי כושלת, חולפת במהירות על פניה של אֶלִי שבדיוק נכנסה לקפיטריה והסמיקה קשות למראהו של נֶיְיתָ'ן.
לחוסר מזלי המשווע, קלטתי מאוחר מידי שהוא גורר אותי לשרותי הבנים. "נֶיְיתָ'ן! אני לא יכולה להיכנס לכאן!" אמרתי בקול מהוסה כשהוא סגר אחרינו את הדלת.
"אף אחד לא פה." הוא אמר בלי להביט בפני, ואז הרים את חולצתו והפנה לי את גבו.
"נו! את רואה משהו מוזר?" הוא קרא בכעס כשהבטתי המומה ללא מילים בגבו החלק לחלוטין.
הוא משך את חולצתו למטה ברוגז, ופנה אליי.
"אני לא יודע מה איתך לֶיְיטוֹן, אבל נמאס לי. אבא ואימא עזבו רק עכשיו ואם את מתכוננת לשגע אותי במשך ארבעה חודשים עכשיו, אז תשכחי מזה."
הוא סיים בכעס, ופנה לצאת בסערה מחדר השירותים, כשלפתע הוא קרס על ברכיו, והחל לרעוד ולהזיע כמו חולה שפעת גוסס.
"נֶיְיתָ'ן!" צעקתי, ורצתי אליו.
"נֶיְיתָ'ן," לחשתי בבהילות, ותפסתי בידו. "נֶיְיתָ'ן, מה קורה?!" ניערתי את כתפו, אבל הוא לא ענה לי. הוא רק גנח וידיו רעדו כל כך שלא ידעתי עוד כמה זמן הוא יחזיק מעמד.
" נֶיְיתָ'ן בבקשה," לחשתי וגוש דמעות חסם את גרוני.
"הגב…" הוא נאנק בקול חנוק, ואז החל להשתעל. הוא הושיט את ידו לאחור, וניסה לגעת בגבו העליון. "כואב…" הוא נחנק שוב, ואז ידיו לא יכלו עוד לשאת את כובד גופו, והוא נפל קדימה, וברגע האחרון התגלגל על גבו. עיניו נתגלגלו בחוריהן, וממבטו ראיתי שהוא לא ממש מודע לאיפה שהוא נמצא.
"מה זה?" שאלתי אותו בציפייה שיענה, וניסיתי לא להיכנס לפאניקה יותר ממה שכבר הייתי. הוא השתעל שוב, ונטה על צידו כשהשיעול המחריד לא נפסק וריאותיו נתרוקנו מאוויר. "הנה אני יביא לך מים…" מלמלתי, משתוקקת לעשות משהו שאולי יעזור לאחי.
תפסתי אותו בזרועותיו, ומשכתי אותו לישיבה. הוא היה כבד, אבל הוא הצליח איכשהו לכרוך את זרועו סביב צווארי. שיניתי תנוחה בעדינות, משתדלת כמה שיותר לא לנער אותו, ושמתי את ידי האחת סביב גבו מתחת לזרועו, ובידי השנייה תפסתי בידו שעל צווארי.
התרוממתי בקושי, וכשלנו שנינו לכיוון הכיורים. "הנה," מלמלתי, כשהוא התמוטט על הכיור הקרוב ביותר. פתחתי בסרבול מפוחד את הברז, והנחתי לו להטביל את ידיו במים הזורמים. נֶיְיתָ'ן שם ידיים רועדות מתחת לזרם, והתיז את המים הקרירים על פניו וצווארו.
הנחתי לו לשטוף שוב ושוב את פניו, ונאנחתי בהקלה כשראיתי שהוא מתאושש.
"אתה בסדר?" שאלתי בחשש, רועדת גם אני, כשהוא סגר לבסוף את הברז ונשען עם מרפקיו על שפת הכיור בלי להרים את ראשו במשך רגע ארוך מאוד.
הוא הזדקף, ופניו הביטו ברצינות עמוקה שלא ירדתי לעומקה. הוא נשם עמוק, ואז התקרב אליי, וחיבק אותי חזק.
"אני כל כך מצטער לֶיְיטוֹן," הוא מלמל, ונשימתו פרעה את שערי השחור. "אני מצטער." הוא אמר שוב, וידיו התהדקו סביבי.
"אתה בסדר עכשיו?" שאלתי, והרמתי את ראשי אליו. משהו בפניו היה מוזר, מנוכר כמעט. עיניו החומות ירוקות היו עצובות, רציניות, וחסרות ניצוץ חיים עליז שתמיד היה בהן. הוא הנהן וחיוך קטן ולא אמיתי הופיע על פניו.
"אני בסדר עכשיו." הוא לחש, ופנה לצאת מן השירותים, כשאני בעקבותיו, מבולבלת ודואגת יותר מתמיד.
משהו לא בסדר איתו, את זה ידעתי בברור, אבל כבר לא היה לי את האומץ לשאול אותו שוב. פחדתי.

עד שחזרנו הביתה, לא החלפתי עם נֶיְיתָ'ן אפילו מילה אחת. הוא התנהג כאילו שום דבר לא קרה, אבל אני ידעתי בשעה שחייך אל חבריו, שראשו נמצא במקום אחר לגמרי והכל לא ממש בסדר איתו. אֶל המסכנה שמה לב כמובן שאני שקטה ודוממת, וניסתה לעורר אותי מההלם שאחז בי אבל ללא הצלחה. לא שמעתי אותה כשפנתה אליי, ועיניי ריחפו באוויר בדאגה, אבל אחריי השיעור השלישי מאז הפסקת האוכל המוזרה היא כבר התייאשה ממני לגמרי, ופשוט הניחה לי 'לבהות באוויר כמו ילדונת בבועת סבון ממש גדולה שהיא עצמה עשתה.' טוב, לפחות ככה היא הגדירה את זה. משום מה דווקא את זה כן שמעתי, אבל התעלמתי מזה בלי לשים לב אפילו.
יצאתי מהאוטו שלי ושל נֶיְיתָ'ן, וצעדתי לכיוון הבית כמו זומבית בשעה שנֶיְיתָ'ן לחץ על כפתור הנעילה והאוטו הבהב מאחורינו. הוא כבר הפסיק לנסות לפתח איתי שיחה על המבחן שהיה היום, ועכשיו רק זמזם לעצמו איזה שיר לא מזוהה והתנהג כאילו היום הזה היה משעמם בדיוק כמו הימים הקודמים, והוא לא התמוטט בשירותי הבנים. אני מניחה שאם מישהו היה רואה אותנו עכשיו הוא היה חושב שמשהו נדפק לנו באר דיסק או משהו. טוב, בינתיים אף אחד לא ממש אמור לראות אותנו, אז ככה שהרשתי לעצמי להמשיך לא לדבר עם נֶיְיתָ'ן ולהיות בהלם חלקי, אבל כשנכנסתי הביתה ופניתי להעיף את התיק שלי על הספה בסלון, מישהו זר כבר ישב על הספה ותפס לילקוט שלי את המקום.