כנפיים | פרק 12

פרק 12

-שקרים-
'אני לא אמורה להרגיש את זה. את הכאב.'
נשמתי בחוסר סדר ובחדות שקרעה את מה שנשאר ממני. ראיתי שחור בעיניים, נתקלתי בקירות, מעדתי והתרוממתי שוב. הרגשתי יד נסגרת סביב קנה הנשימה שלי, וכאב מסמא עיניים בגבי.
קולות מעומעמים נשמעו סביבי, לא הקשבתי להם. ידיים תפסו בי וניסו להחזיר אותי אליהם אבל דחפתי אותם ממני.
*נֶיְיתָ'ן*
הרגשתי את הכאב של הכישוף חוזר אליי, אותה הרגשה שאי אפשר לתארה. העולם מסתובב הכאב הורג אותך מבפנים ושום דבר לא עוזר. חוסר אונים.
"לייטון! תקשיבי לי! מה קורה ל…" הדפתי את מי שעמד בדרכי וכשלתי במדרגות.
"נֶיְיתָ'ן, הוא…- הוא הצליח. הוא בסכ-" מילים לא ברורות יצאו מפי, וצללים כהים ומסנוורים עלו בערבוביא מול עיניי.
נשמטתי בחוסר כוח על הזכוכית, ופתחתי את החלון הענק בייאוש.
'נֶיְיתָ'ן.'
'הוא צריך אותי.'

"נֶיְיתָ'ן!" זעקתי אל החושך הכחול שחור שבחוץ וברגע אחד הכול הפסיק.
"נֶיְיתָ'ן…" לחשתי כמעט בלי קול, והזדקפתי בפחד. זה נגמר. הכאב. הייאוש. הכעס. הכול.
"לייטון! לייטון!" קולו של פן קרא בהיסטריה מאחוריי. ידיים חזקות תפסו אותי בכוח עד שזה כאב, ועיניו המטורפות מדאגה של פן קדחו בעיניי שלי כמו מקדחות עם חודים של מחטים מלובנות.
"מה קרה לך?! מה-"
"-תעזוב אותה, אתה לא רואה שהיא לא בסדר?" קרא קול מהחשכה בכעס, ואני הרגשתי כאילו העולם חזר לאיתנו שוב. נֶיְיתָ'ן הופיע מאחוריי פן, היה לו מבט מוזר בעיניים, אבל לא שמתי לב בכלל. פלטתי קול רועד, וקרסתי במקומי.
"לייטון," פן התנשף לידי, ותפס אותי רגע לפני שצנחתי על הדשא הרך.
"לייטון תסתכלי עליי." מיקדתי את עיניי.
"איך יכול…-" נשנקתי, הדמעות חנקו את גרוני וטשטשו את פניהם של העומדים סביבי.
" 'חת 'חת דרמה היא יכולה לעשות זאתי. היא דווקא לא נראית כזאת…" שמעתי את דניאל. הרגשה מוזרה התחילה לזרום בדם שלי, מציפה את גופי בכוח.
"זהירות!" ריימונד ופן צעקו שניהם ביחד, ובלי שום אזהרה מראש, גופי נפל על הדשא בחבטה קלה, וקולות של ריצה מהירה נשמעו סביבי.
"מה הבעיה איתכם?!" צעק נֶיְיתָ'ן לידי, וקצות אצבעותיו נגעו קלות בזרועי.
"נֶיְיתָ'ן תיזהר." אמר ריימונד בקול איטי ומדוד במרחק כמה מטרים ממני, "תתרחק ממנה לאט לאט."
"אתם יצאתם לגמרי מדעתכם או מה?!"
"נֶיְיתָ'ן," נחנקתי.
"מה קרה?" הוא שאל בהתעלמות מוחלטת מכל השאר ותפס בידי המגששת.
"תתר- חק."
"מה?!"
לא הספקתי לחזור על דבריי שנית, ושאיפת הבהלה של נֶיְיתָ'ן לא איחרה לבוא.

היה נדמה לי שכל האנרגיה שבעולם עכשיו סרה לפקודתי, נמשכת אליי בציפייה להוראות מפי גבירתה.
הונפתי באוויר כשהרוח מסתובבת סביבי כהוריקן קטן. עננים התאספו בשמיים, ברק סגול חצה את הרקיע ותחושת כח בלתי נשלט זרמה בי, נוטפת מאצבעותיי.
עיניי היו עצומות, ראשי היה מוטל לאחור וכל מה שידעתי הוא שאני יכולה לעשות הכול עכשיו. ראיתי במוחי דמויות שונות, ' הם רוצים לפגוע בך, בנו, בכולם…' אמר קול בראשי. קול מוכר, כמעט מתוך חלום נשכח…-
"לייטון!" נֶיְיתָ'ן צרח אליי מלמטה.
עייני נפקחו בבת אחת ושפתיי נפשקו בכמיהה לאוויר.
נפלתי אל האדמה בחבטה שהרעידה את בירכיי וגמה להן להתקפל בכבדות.
"אל תתקרב." סיננתי, והסטתי את ראשי לאחור כשידי מושטת קדימה לעצור את מי שבא אליי. לא ראיתי כלום. רק שחור, מצמצתי בעיניי, והרגשתי איך כל שאר חושיי המחודדים יתר על המידה מתחילים לחזור לקדמותם ונקודות צבע צבעוניות החלו להופיע בריצוד מול עיניי.
"את בסדר?" לא ציפיתי לשמוע גם את קולו של פן כל כך קרוב פתאום. נרתעתי לאחור ונפלתי על שתי ידיי.
"זה בסדר," הוא אמר והתקרב אליי בזהירות. "הכול יהיה בסדר." הוא חיבק אותי בגמלוניות, בלי שיהיה לי כוח להתנגד.
"מה קרה לי?" שאלתי בלחש, וניסיתי שלא להביט בעיניי האחרים.
"אני לא יודע לייטון, אף פעם לא ראיתי את זה קורא ליל- למישהו, אבל אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר." לחש לי פן אל תוך אוזני.
"לייטון?" קולו של נֶיְיתָ'ן נשמע בשקט לידי, "מה קרה?"
"אתה…-" התנשפתי בכאב, "אתה הצלחת." אמרתי, טכמלוא המשמעות של המילים חדרה אל מוחי חיוך עלה על פניי והכאב העז בגבי נשכח.
"עשיתי מה?" שאל נֶיְיתָ'ן בזהירות. הייתי מבולבלת מכדי לזהות את ההבעה שעל פניו. האחרים שהתקרבו עכשיו בזהירות ובחשש מסביב לא נראו שהבינו מה שידעתי בלי כל ספק.
"כישוף." כולם היו בהלם, ומבטיהם ננעצו בנֶיְיתָ'ן בלחץ שכמעט גרם לי להתכווץ. נֶיְיתָ'ן לא זז.
"לייטון," הוא אמר בסבלנות," בשלב זה פן כבר נעמד, מביט בנו במבט מבולבל שכמעט יכולתי לראות את המחשבות דרך עיניו האפורות המתרוצצות. "אני לא עשיתי כישוף. אני ירדתי לפה בגלל שראיתי משהו מנצנץ מהחלון שלי, וגם רציתי לשאוף קצת אוויר צח."
"מה ראית?" שאל ריימונד מאחורי פן. סוף סוף הם גם הבינו שמשהו פה לא בסדר.
"ראיתי משהו ארוך בצבע כסף מוזר שוכב בדשא. אבל כשבאתי כבר לא מצאתי אותו." בעיניו של נֶיְיתָ'ן יכולתי לראות שכבר נמאס לא להיות מתוחקר כאילו עשה איזנ פשע, אבל לא הצלחתי להבין. אני *הרגשתי* את זה. כל הגוף שלי הרגיש את זה. ידעתי שנֶיְיתָ'ן עשה כישוף, אבל עכשיו התחלתי פתאום לפקפק במה שהרגשתי. המוח שלי הפך עמום ורדום כאילו מישהו הזריק לי מורפיום. נֶיְיתָ'ן נעמד, ועזר לי לקום.
"תקשיבו נבדוק את זה אחר כך. לייטון צריכה לאכול ולשתות משהו. הכול יכול לחכות קצת." הוא אמר, ונכנס איתי לתוך הבית. כשעברתי על פניהן של ג'יין וניינה הורדתי את עיניי כשנתקלתי במבטן. לא ידעתי לאיזה חור ללכת לדחוף את עצמי.
אבל להפתעתי ניינה מיד באה אחריי, וכרכה את ידה סביב מותני השנייה ועזרה לנֶיְיתָ'ן לסחוב-לגרור אותי אל תוך הבית.
"רגע חכי ג'יין." פן אמר בסמכותיות מאחוריי. סוף סוף הבן אדם חזר לעצמו. כבר התחלתי לדאוג.
"את ודניאל תישארו פה לחפש את מה שנֶיְיתָ'ן אמר שראה. ריינו ואני נבדוק בבית, אף פעם אי אפשר לדעת מה יכול לקרות. וריימונד," מבט של הבנה עבר בין שניהם. "אתה יודע מה לעשות." ריימונד הנהן, וכולם התפזרו לדרכם, בשקט. בלי לומר מילה.
"זה בסדר," אמרתי ונחלצתי במועקה מאחיזתם של נֶיְיתָ'ן וניינה. "אני יכולה ללכת לבד." זה אומנם היה חצי נכון אבל לא יכולתי לסבול את המתח של ניינה בגבי. היד שלה הייתה שתי סנטימטרים מתחת לזו של נֶיְיתָ'ן, וחשבתי שעוד מעט ואני אתחשמל מהזרמים שעברו בגופה.
התמוטטתי על הכיסא הכי קרוב שבשולחן ומיששתי בחוסר שימת לב את שערי הלבן עדיין בזמן שניינה מלמלה משהו על להביא לי משהו שיעזור לי ונכנסה למטבח.
"את בסדר?" שאל נֶיְיתָ'ן, ועמד לידי במה שנראתה לי כמו נוקשות מסוימת. הוא היה מתוח ואיכשהו שליו בו בזמן כמו… בדיוק כמוני אחרי הכישוף הראשון שלי. הייתי כל כך בלחץ מזה אבל הרגשתי שלמה בדרך מעוותת מוזרה כלשהי. ידעתי שזה מה שטוב בשבילי.
"בוא לא נעמיד פנים נֶיְיתָ'ן, אוקיי?" אמרתי בקול מהוסה, והנחתי את ידי על שולחן בענייניות. "שתינו יודעים מה קרה שם. אתה עשית כישוף. אתה יודע שאני צודקת. אל תתחמק."
"אני באמת לא יודע על מה את מדברת לייטון." אמר נֶיְיתָ'ן בכל הרצינות, ועיניו קדחו בי בחוסר הבנה אמיתי, או שלפחות נראה אחד כזה. "את כנראה חשבת משהו אחר, את יודעת…" הוא מלמל בעצב, "מן הסתם שדברים כאלה קורים כל הזמן אצלכם." זה לא טוב. זה לא מרגיש נכון. מצד אחד הייתי כל כך בטוחה שאני צודקת, אבל מצד שני לא יכולתי שלא להאמין לנֶיְיתָ'ן. האמת, הכאב והעצב הדהדו מדבירו, אבל עמוק עמוק בפנים ידעתי שהוא משקר. הוא לעולם לא יוכל לשקר לי בלי שאדע. לעולם.