כנפיים | פרק 10

פרק 10

-חוסר שייכות-
מה חשבתי שיקרה כשאני אפגוש עוד אנשים כמונו? אין לי מושג. מה שבטוח, שלא אני ולא נֶיְיתָ'ן הרגשנו שייכים. ומה שהכי דפוק בכל העסק זה שאם לא היינו מרגישים שייכים במקום של אנשים שהם לא ממש כמונו אז עוד אפשר להבין, אבל לא להרגיש שייך במקום היחיד בו אתה אמור להרגיש אחד כזה, *זה* דפוק.
פן הציג לנו את שלושת הבנות ושני הבנים, ואני ניסיתי לזכור את השמות שלהם ולא להיכנס למצב מביך שבו אני מדברת עם אחד מהם במשך שעות ואחר כך שואלת אותו איך בכלל קוראים לו.
רֶיְימוֹנְד, שם מוזר ברמות שגם אם אני ארצה מאוד לשכוח אותו זה לא ילך לי, היה נער בן שבע עשרה עם שיער בלונדיני דבש ועיניים חומות ענקיות שנקשרו לי באופן מביך ביותר ישר לאסוציאציה של במבי. היה לו עור שזוף מאוד והחיוך שלו היה כל כך נחמד שאת אֶלִי למשל, הוא היה מפיל לשלולית של פרחים ורודים. (אבל אני די בטוחה שאחרי כמה רגעים של בהייה מלאת ריר היא הייתה מתאפסת על עצמה בכך שהייתה נזכרת בנֶיְיתָ'ן.)
רֶיְינוֹ (מה לעזאזל עבר על ההורים שלו?!) היה בן שש עשרה וחצי, ההורים שלו נרצחו לפני ארבעה חודשים והמבט הרציני של עיניו השחורות כמעט שרף אותי על המקום. הוא הצטרף לקבוצה של פן לפני חודש ברצון לנקמה בצד הרע של כל הסיפור שעדיין לא ממש הבנתי מה בדיוק הולך איתו.
דניאל היה בערך בגובה שלי עם עיניים כחולות שכמעט יכולתי לראות את הגלגלים של המוח שלו דרכם, בוחנים בצל הפוני הפרוע שלו את נקודות החולשה שלי. הוא היה בסך הכל בן חמש עשרה ועמד סמוך ואחותו ג'יין. הייתה דומה לאחיה כמו תאומה. היה לה עור זהוב ושיער חום דבש פרוע עם עיניים בצבע כחול אפור שיכול היה להעביר בגבי צמרמורת אלמלא ההבעה שעל פניה הייתה כל כך נחמדה. היא הייתה קטנה מאחיה בסך הכול בשנה, אבל שניהם היו באותו גובה, ואם פן לא היה אומר לנו את הגילים שלהם הייתי חושבת שלי ולה יהיה הרבה על מה לדבר ביחד.
נֶיְינָה הייתה בת שש עשרה, ומן הרגע הראשון חשבתי שגם איתה אני אסתדר מצוין. עיניה הירוקות העליזות וחיוכה המעודד העידו מיד שהיא אחת שיודעת ליהנות מהחיים ויכולה להטיס את מצב רוח בכל מצב, גם כשמדובר במבחן במתמטיקה. אני הולכת להצטרך אותה.
אבל כשהבטתי בכולם עם חיוך, ידעתי שאני לעולם לא יוכל להתחבר לאף אחד מהם. מהרגע שבו פן (הדי אידיוט, אם מותר לי לציין…) סיפר להם מי אני, ההבעות שלהם השתנו מיד.
למה לכל הרוחות? למה הוא היה חייב לספר להם?! חשבתי שעוד רגע יצא לי עשן מהאוזניים, אבל ידעתי שזאת לא אשמתו. הוא היה חייב לגלות להם, וגם אם לא, הרגשתי שונה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, הרגשתי כאילו אני נמצאת פה רק לתקופה קצרה ואין לי זמן להתחבר אליהם כי אני לא אשאר, וגם לא אפגוש אותם שוב.
אני לא יודעת אם אני מאמינה בגורל או לא, אבל לי כנראה יש אחד כזה. באסה.
"לֶיְיטוֹן עכשיו הצליחה לכשף בפעם הראשונה." אמר פן, ולרגע שבו חזרו מחשבותיי באחת למה שקורה מולי, היה נדמה לי שאני שומעת מן גאווה בקולו. מה הוא חושב לעצמו? שהוא הגננת שלי שעכשיו הצליחה להכניס לראש הדלעת של הילדה הקטנה איך נראית האות אלף?!
"ומה איתו?" שאל ריינו. ידיי התאגרפו בכוח וציפורניי חפרו בבשרי כשריינו הראה בראשו על נֶיְיתָ'ן. וידעתי שגם אחי התאום לעולם לא ירגיש שווה. הוא תמיד יהיה בצד, בן אנוש. פן ענה משהו לריינו שהסביר את הקשר שיש בייני ובין נֶיְיתָ'ן, אבל אני לא שמעתי. בזווית עיני ראיתי איך ידו השמאלית של נֶיְיתָ'ן מתאגרפת, אבל לאחר שנייה הוא שחרר אותה במהירות כאילו לא קרה דבר, אבל זה לא היה נכון. הרגשתי עמוק בתוכי מן זעזוע כמעט בלתי מורגש שהפנה את תשומת ליבי לדברים שלפני כן ככל הנראה בחיים לא הייתי מבחינה קודם. משהו הבזיק בעיניו של נֶיְיתָ'ן, ולשנייה הזויה אחת יכולתי להישבע ששורשי שיערו התכהו. פעם ידו לא הייתה משתחררת בקלות כזאת, אני בטוחה בזה. מה גורם לו להיות שליו כל כך פתאום?
"לֶיְיטוֹן," שמעתי קול קורא בשמי. הסטתי את עיניי מהמקום בו עמד נֶיְיתָ'ן לפני רגע, וגיליתי שכולם נכנסים לבית. "בואי, הזמנו פיצה לארוחת ערב." פן עמד בפתח הדלת, הוא ונֶיְיתָ'ן הביטו בי בחוסר הבנה. כבר ערב?!
"אני באה…" מלמלתי, וכשפסעתי קדימה נזכרתי עד כמה חלשה אני. הרגשתי אחרי שחייה ממושכת בבריכה שבה הוצאתי את כל האנרגיות שבגופי. "אני יכולה לאכול עכשיו גם מגש שלם." אמרתי לנֶיְיתָ'ן, וחלפתי על פני פן בלי להביט בו.
נֶיְיתָ'ן חייך חיוך שנראה לי מנותק מעט, ונכנס אחריי. "אני דווקא לא מצליח אפילו לחשוב על אוכל עכשיו," הוא אמר, "נראה לי שאת תצטרכי לקחת גם את שלי."
"אין שום מצב שבעולם שאתה מתחיל לצום עכשיו," אמרתי לו בכעס.
"אני לא צם!" הוא קרא בקול מתגונן, "אין לי תיאבון עכשיו זה הכול. האוכל של המטוס עוד עומד לי בגרון."
"טוב, אני אאמין לך…" מלמלתי, ונֶיְיתָ'ן חייך אליי שוב חיוך ביישן, והעובדה שהוא כבר לא אח שלי הכתה בי בפתאומיות מכאיבה. מבחינתו הוא לבד עכשיו, אפילו אני נעלמתי לו. דחף חזק בתוכי פתאום קרא לי לתפוס בידו, להיות קרובה אליו, אבל ידיו היו תחובות עמוק בתוך מכנסיו, מאוגרפות בכוח.
פלאש באק הבזיק מול עיניי, אבל הוא נעלם מהר מידי, מונע ממני להיזכר מה שהתכוון להראות לי.
"מה?" הוא שאל כשהבהייה שלי בכיסי מכנסיו כנראה כבר עברה את הגבול.
הנדתי בראשי, והרמתי את מבטי לנערים המתיישבים בסלון, כל אחד בחור שלו. ריימונד חלץ את נעליו, והתיישב על הספה הענקית עם רגליים מקופלות כאילו זה הבית שלו כבר שנים. מבטי דילג על פן שהתיישב לידו, מסתכל עלי בהבעה מוזרה שהביעה את הבלבול שלו מהתנהגותי ההפכפכה אליו. ריינו התיישב אחריו, וניינה התיישבה לידו בביישנות. האחים, דניאל וג'יין התיישבו בשני כסאות נוחים ומרווחים אחד ליד השני, והשאירו לי ולנֶיְיתָ'ן את הספה הקטנה עם שתי המקומות סמוך לוואזה מהממת עם גבעולים סגלגלים ארוכים. שתי מגשי הפיצה היו מונחים על השולחן וכל אחד לקח לעצמו משולש. הבטתי בחומרה בנֶיְיתָ'ן, והוא גלגל עיניים ולקח לעצמו גם חתיכה.
התיישבתי על הספה החומה הנוחה, ונגסתי בפיצה בחוסר שימת לב. כולם דיברו מסביבי, ואני עניתי תשובות וצחקתי עם כולם אבל מוחי היה עסוק בקדחתנות בניסיון לגרום לפלאש באק לחזור. מה היה מוכר לי פתאום כל כך?
"אני רואה שאת באמת רעבה, אמר לי נֶיְיתָ'ן בקול שקט.
"הממ?" הרמתי את מבטי, ופתאום שמתי לב שזה המשולש השלישי שלי כבר, וגודל הביסים והמהירות שבה אני דוחפת אותם אחד אחרי השני ישר לתוך הגרון שלי גדלים מרגע לרגע ככל שמוחי שבר את עצמו יותר ויותר כנגד הגולגולת שלי.
"אל תגיד שלא הזהרתי אותך." מלמלתי פה מלא, אבל אז זה הכה בי. הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בוקס בבטן, הפה שלי קפא באמצע הביס שאין לי שמץ של מושג איך הוא הצליח להיכנס לפה הכבר לא-כל-כך-קטן-שלי.
או מיי גאד. טוב, אני פרנואידית, וזה סופי.
זה בערך מה שעבר לי בראש רגע אחרי ההלם. המכנסיים של נֶיְיתָ'ן היו שחורות, מבד כבד וארוך שהיה מוכר לי מחלום בלהות שקשה היה לי לשכוח. הנער ההוא, הנער שהאלים מה שמם הראו לי בחלום לבש מכנסיים כאלה. אבל זה לא יכול להיות נֶיְיתָ'ן. נֶיְיתָ'ן הוא בן אנוש, אין שום מצב פריקי שבעולם שזה הוא, אין לו הרי מעצב בגדים אישי, כך שיש את המכנסיים האלה למן הסתם עוד כמה מאות אנשים.
חוץ מזה נֶיְיתָ'ן בכלל לא דומה לו. אמרתי לעצמי כשהדבר הבא שעיניי בחרו לבהות בו הוא פניו של נֶיְיתָ'ן. הנער שראיתי בחלום היה גבוה יותר ומבוגר יותר, היה לו שיער שחור ועיניים בצבע ירוק לא טבעי בכלל, ותווי פניו היו שונים ורציניים הרבה יותר מאילו של אחי.
"את בוהה." אמר נֶיְיתָ'ן בלי להזיז את עיניו מדניאל שבדיוק סיפר איך הוא התחמק ממעקב של הטיפוסים הרעים לפני יומיים.
"סורי." מלמלתי, וניסיתי להקשיב לסיפורו של דניאל. כל מה שהצלחתי לקלוט הוא שלרעים קוראים הוֹרָאנִים.
"נראה לי שג'יין די נדלקה על ריינו, הא?" אמר נֶיְיתָ'ן.
"ממתי דברים כאלה מעניינים אותך?!"
"אאוצ'."
"לא באמת." אמרתי.
"מה נראה לך? מאיפה את יודעת מה מעניין אותי? סתם אמרתי את זה. אם לא דיברתי איתך על זה לפני זה, זה בגלל שאני די לא מצליח לאחוז ראש עם כל הפרידות והאיחודים והבגידות שהולכות בבית הספר." הוא מלמל.
"כן, בטח." מלמלתי, ונגסתי בעצבים בחלק הפיצה הקטן שנשאר בידי.
"אפרופו הידלקויות." אמר נֶיְיתָ'ן, נראה לי שלך יש פה כמה מתחרים. אם כי אני מהמר על פן."
שלפתי את הכרית שתמכה בגבי, והטחתי אותה בכוח בנֶיְיתָ'ן. כולם הביטו בנו.
"זה כאב." אמר דניאל בגיחוך. נֶיְיתָ'ן רק צחק, ותחב את הכרית שזרקתי עליו מתחת לידו כדי שיהיה לו יותר נוח.
"אני אזכור לך את זה." אמרתי, ונֶיְיתָ'ן רק גיחך שוב.
"מצטער גם בשמה," הוא אמר עם חיוך מרוח על כל הפרצוף החצוף שלו. "הייתי חייב לרדת על-…" הוא הפסיק באת, וגם אני השפלתי את מבטי. כל הכעס שלי עליו נעלם. ידעתי מה הוא התכוון להגיד, הוא עדיין לא היה רגיל, ממש כמוני, לקשר הבלתי נפרד בינינו.
כולם לא שמו לב שמשהו שונה, והמשיכו לדבר, מגניבים אלינו מידי פעם מבטים.

"אני מניח שהדברים לא יהיו שוב כמו פעם, הא?" אמר נֶיְיתָ'ן.
מאז הרגע הסופר מביך שלי ושל נֶיְיתָ'ן לא דיברנו כלום. אני ניסיתי מידי פעם לפתוח איתו והאחרים בשיחה, אבל הוא רק היה עונה בכמה מילים ולא זורם איתנו הלאה.
"מה זה היה אמור להביע?" סיננתי בלחש, כדי שהרואנים המסתדרים בין החדרים לא ישמעו אותנו, ותפסתי בידו של נֶיְיתָ'ן לפני שהוא הספיק להתחמק לחדרו. "אתה חושב שאתה היחיד שמרגיש פה תקוע?"
"לפחות את אחת מהם." הוא סינן בהתפרצות רגעית של רגשות, ועיניו הרושפות ננעצו בי.
דניאל הביט בנו מקצה המסדרון הריק כבר לפני שנכנס לחדר שלו. קלטתי את זה בזווית עיני, ולפני שיקרו עוד היתקלויות יותר קרובות, גררתי את נֶיְיתָ'ן בכוח אל החדר שלי.
"אתה יודע שזה לא קשור, ואתה גם יודע שאני הייתי מעדיפה הרבה יותר להיות עכשיו בבית הישן שלנו כאילו שום דבר לא קרה."
נֶיְיתָ'ן הביט בי במבט מפקפק ולא ממש מאמין.
"אני לא שייכת לאנשים האלו נֶיְיתָ'ן. גם אני שונה שם. הם אף פעם לא התנהגו כרגיל לידי. מה נראה לך שזה כיף להיות בראש כל הדבר הזה? שזה כיף להרגיש את הכאב הנורא ההוא בכל פעם שצריך לעשות משהו?"
נֶיְיתָ'ן לא ענה, ורק עמד בידיים שלובות ובמבט אטום.
"תבטיח לי שלעולם לא תגיד דברים כאלו שוב." לחשתי אל כתפו. נֶיְיתָ'ן לא השיב לי חיבוק.
"בסדר." הוא מלמל.
"זה לא מספיק לי, תשבע." אמרתי והידקתי את אחיזתי בו.
נֶיְיתָ'ן היסס לרגע ואז אמר: "אני נשבע." הוא הוריד את ידיי ממנו, ונעלם תוך רגע אל חדרו, משאיר אותי לבד. אבודה.