“כמה שאני שונאת את ניו-יורק” פרק 2

הלכתי ברחובות בדרך לדירת החדר הקטנה שהיא הבית שלי בעולם הזה .
אותו אדם שעקב אחרי לפני שבוע עקב אחרי גם עכשיו. זיהיתי אותו לפי הצליעה ששום אדם נורמלי לא היה מבחין בה. צליעה קלה שככל הנראה נגרמה מפציעה ישנה בברך. וגם לפי הריח.
הריח שעלה ממנו היה נוראי,ריח של בצל רקוב וגופרית .
הייתי די בטוחה שהוא לא רוצה סתם כסף או תכשיט יקר.
הוא היה שד. מזל שהיה לה את פגיון האלומיניום שנתנה לה במתנה ביום הולדתה ה12,בלי הפגיון לא אפשרי להרוג אותם .
היא פנתה אל הסמטה הראשונה שראתה וחייכה בחושך כשראתה שהוא נכנס אחריה.
ברגע שהוא התקרב שלפה במהירות של פעימת לב של יונק דבש ותקעה את הפגיון בבטן שלו .
רגע לפני שהוא התפורר לאבק שחור הוא לחש בקול צרוד :״הוא ימצא אותך לארה קרומס ,הוא ימצא אותך ״.הרימה את הפגיון מערמת האפר שפעם היתה השד והלכה משם ,למרות זאת השאלות עדיין ניקרו בראשה…