כל העולמות כולם פרק ראשון

אני הולך ברחוב האפל חלקית.
מכל עברי הולכים ושבים.
אני נכנס לבית קפה. אני עייף.
אני מזמין קפה קטן וקורס על הכיסא הלא נוח. אני נושף.
אני מקבל את הקפה, מהנהן למלצרית ושותה אותו לאט לאט. כמו שאני אוהב.
אני מביט בטלוויזיה תוך כדי שתייה.
שידורים רגילים. חדשות. פרסומות. תוכניות ריאליטי מעפנות.
אני נשאר שם כמעט שעה. נח מהכל, מהיום, מהעבודה, מהחיים.
אני משאיר טיפ ויוצא החוצה.
בלי לחשוב אני מגיע לדירה.
פותח את הדלת.
וישן.

היום של לונה היה מוזר מאוד.
היא כרגיל קמה בשש בבוקר, ניגשת להשקות קצת בחממות, והולכת לטירה.
בשעה הזו, איש עדין לא קם, אך חדר האוכל מלא באוכל.
היא אוכלת כרגיל ארוחת בוקר מהירה, ובדיוק כשראשוני התלמידים מגיעים, היא מברכת אותם במהירות לשלום והולכת לכיוון כיתתה.
היא מכינה את הכל מראש, את המושבים בקרחת היער הקטנה כי היה נראה לה שיהיה מזג אויר טוב, את הלוח המתכוונן הקטן. היא אפילו בדקה אם סלמנדרות האש החולות חיות עדין.
הם חיו. והם נשפו עליה אש. באסה.
ואז הכל החל להשתבש.
התלמידים הגיעו לאט, מדברים בניחותא, ובחוסר סבלנות היא אמרה להם להתיישב כבר.
אחרי שהם התיישבו, היא הסבירה להם על רופי הלאוני הזוהרים, ועל הרעל הנעשה מקצות ריסיהם, והיא הבטיחה להם, שאם תשיג כיסוי עיניים מתאים ללאונים, הם יפגשו אותם בשבוע הבא בלילה. התלמידים צהלו בשמחה, והצהלה הפכה למרמור כשהבחינו בשיעורי הבית שהיו בצד השני של הלוח המתכונן שלונה הפכה בזה הרגע.
"מה, אם לא תעשו את השיעורים, לא תפגשו את הלאונים!" צעקה עליהם ובחוסר רצון הוציאו מחברות וקלמרים.
היא נשפה בתענוג. אוי היא נהנתה לענות אנשים קטנים.
אחרי ארבעה שיעורים היא הלכה הביתה להפסקת צהריים ופגשה את נוויל.
"היי" "מה נשמע" "נו איך היו?" "מי?" "הבגוניות" "אה, בסדר, הם לא טרפו תלמידים" כה בערך הסתכמה השיחה שלהם, והיא לא אהבה את התפנית במערכת היחסים שלהם.
הם המשיכו לאכול בשתיקה, כשלפתע אמרה "אתה יודע, לא יזיק לנו לעבוד ביחד"
"מה?" "לשלב בעלי חיים וצמחים, זה יתאים לתלמידים." "מה?"
אני נאנחת ומנענעת את ראשי.
אני יוצאת במהירות החוצה, מוסרת שלום מהיר להאגריד שיצא מהבקתה השנייה ואני הולכת לכיוון קרחת היער.
ואז החלו דברים להשתבש.
הבעיה שלא נשארתי ערה כדי לראות אותם.

החיים של קלאר היו די סבבה.
זה נחמד כשכל המחויבות שלך בחיים זה בערך לרצות את האימא השתלטנית שלך, ולנסות להתעלם מהבושות שאבא שלך עושה לך.
אה. ולשרוד כשקוהורטה שלמה פלוס בית האדס עולים עליך אמבוש.
זה התחיל במהירות. פלר צנחה לידי כשנפגעה מסלע מעופף ואת רוש וגולדי תפסו שני קיקלופים גדולים. וכל שאר הילדים עלו עליי.
אני לא יודע למה, אבל מהרגע שהגעתי למחנה, כולם עשו דווקא לי וציפו דווקא ממני לגדולות. טוב, כמובן בעורקי זורם דם האל הדייג המעצבן ואלת החוכמה הנפוחה.
אאוץ'. לא טוב לחשוב ככה על אלים. הם שולחים צמרמורת כזו באצבע השמאלית.
טוב, נמשיך, וברור, אני הרי בנו של פרסי, מלך החצויים, הלוחם בארס, מנצח קרונוס, מושיע גאיה. ואני גם בן לאנבת', האסטרטגית הגדולה, אדריכלית האלים, אות אתנה הרמה. מה לעזאזל אני קשור לכל אלה? כאילו, אז מה אם אבא ואמא שלי הושיעו את העולם-זו סיבה לעשות עליי הסתערות ביחס של עשר לאחד?
כנראה שכן.
באותו הרגע קמו שלושה חצויים מתוך האדמה והסתערו עליי עם מתכת שחורה בוהקת.
באותו רגע שני קשתים התמקמו מולי על סלע גדול, שלושה פרשים דהרו לעברי ושני הקיקלופים ממקודם צעדו לעברי בכבדות.
העברתי נתונים במוחי במהירות. אולי אני לא אוהב כל כך את ההורים שלי, אבל אין מה לומר, יש לי קצת מהחוכמה של אתנה. יש לי כמה שניות. אני יודע שאיפשהו מסתובבים שלושת החברים שלי, ובזה הרגע הם יעזרו לי.
אני מכיר את הסגנון של גולדי. הוא אוהב להתמקם במקום גבוה ואז פשוט לירות ברקים על מי שבא לו.
ואני בהחלט מכיר את פלר, הדבר הברור מאליו שהיא תעשה הוא להתעצבן על אלו שהיממו אותה, בני האדס, ולכן היא תנסה להפיל אותם.
ורוש. טוב, הוא אוהב דברים חזקים לעשות עליהם את הניסויים שלו. אז לי ישארו שלושת הפרשים.
הכל קרה באותו רגע. הפרש הראשון הגיע אלי ואני פשוט קפצתי על ראש הסוס ותקעתי את ידית החרב בבטן של הליגיונר המופתע.
בדיוק באותו רגע קרו כמה דברים שהיו יכולים להראות מוזרים מאוד.
עצים צמחו במהירות מהאדמה ותלו עליהם את שני הקיקלופים כמו קוקוסיםפ גדולים במיוחד.
שני אנשים נפלו מסלע תוך פליטת אנקה.
נחש נכרך סביב שני בני האדס ואילו השלישי נחלץ לעזרתם.
וובינתיים סוס דוהר שלא רואה כלום ואני על גבו דוהר לשומקום במהירות.
אבל לא מהר מדי.
משני צדדי הגיחו שני הפרשים האחרים.
ידעתי שגולדי יטפל באחד, אבל השני?
טוב. הוא שלי.
עשיתי תנועה מורכבת על הסוס, תוך זריקת החרב לכיוון הפרש השני.
לקחו לו כמה שניות יקרות לעצור אותה, אבל בינתיים כבר הייתי על הסוס, דוהר לצידו, וכבר הרגשתי את החרב בנדני.
שלפתי אותה במהירות,ושיניתי כיוון, כמו בקרבות העתיקים, דהרנו אחד לכיוון השני, מנסים להפיל.
היה ברור שהוא ינצח, היה לו כידון ארוך יותר, ולמרות שאני די חזק, הוא היה הר שרירים.
אבל היה לי עוד טריק בשרוול.
שמתי לב כבר שהפרש השני נעלם, וגולדי נפנה לעזור לפלר. בינתיים רוש התעסק עם קיקלופי הקוקוס שלו.
עוד חמש שניות. שלוש. שניים. עכשיו. אני מגיש את חרבי לפני, חוסם בתנועה רפה ולא מספקת את המכה האדירה, אךם אני יודע מה אני עושה.
הפתחים שבחרב נפתחים. מים זוחלים על החרב, ומגיעים לכידון. הם ממשיכים על הכידון לכיוון ידו של הפרש ומקפיאים אותה. אני זורק את החרב, והפרש נגרר איתה ועם הכידון. הוא נופל. אני לא. זה טוב וגם פחות כואב.
אני דוהר לקיקלופים התלויים ונותן לאחד מהם מכה בראש, והוא נופל לפני כמו פרי בשל.
ניצחנו.
אני הולך לחגוג את ניצחוני בהטבעת הזיעה והחלפת תחתונים (כן, בלחץ, יוצא לי דברים. כמה לא מכבד.) אני טובל בג'קוזי עד צוואר, אין עוד אנשים בג'קוזי הזה. ואני נרדם.

לקרוהייני ממש אין כוח לזה.
שיעורי הרונות משעמים.
התמצאות וגיאוגרפיה מחרפנים.
היסטוריה משגעת לי את השכל.
למה לא נותנים לנו הכשרה המעשית, כמו צאו לים הצפוני, חפשו אי חדש, אם תמצאו תחזרו. זה לא אמור להיות קשה מדי.
אח.
הוא הולך כרגיל על החומות החיצוניות הכסופות, המפרידות בין עיר האפשוריות הבלתי מוגבלות והקסם, לבין העולם העלוב והמסוכן.
הוא הביט בעיר הקטנה שתחתיו. כאבן קטנה ליד הר של כסף, שותה מעושר אלנטריס.
עיר המבורכים-מקוללים-נעלים.
עיר חיי הנצח והקסם.
העיר העשירה בתבל.
והכי משעממת ביניהן, בלי תחרות.
הוא הביט חזרה לעיר, לאכסדראות האדירות, למדרכות עמוסות הולכי הרגל.
אני שוב ושוב חושב על הים בו התעוררתי. עור מוזר. שיער כסוף. כוח קוסמי לצייר רונות בוהקות באוויר.
בהתחלה תרגשתי. בני משפחתי שבעיירה הדרומית רודו שמחו. הכפר כולו חגג.
נסעתי במרכבה מפוארת, מלווה באימי ובאחי, לעבר אלנטריס.
העיר שחייתה מעולם.
זכרתי את האגדות, על הנסיך ראודן האלנטרי ועל הנסיכה סריני שמן הארץ שמעבר לים.
שמעתי גם על הראתן, הכהן המרושע שניסה להחריב את הממלכה בכלל ואת אלנטריס בפרט.
ושמעתי על מה שקרה לאלנטריס. איך שהפכה לביב הביבים, המקום הנחות עלי אדמות.
ואז חזרה למעמדה המקורי. בעזרתו של ראודן, סריני, והראתן.
אני אוהב את האגדות האלו.
אלא שאז התאכזבתי.
התאכזבתי מהבוהק הלא מתפשר, מהאור התמידי.
נמאס לי.
אני רוצה איזו אפלה מנחמת. חושך מחמם.
ואני תקוע פה.
אני עושה את רונת הריי-טריצ'י המסמלת את הזמן, והשעה מבזיקה בראשי.
מאוחר. מאוחר מאוד.
אני יורד במדרגות במהירות, מפלס את דרכי בין המוני התיירים המביטים בי בהתפעלות.
אני מגיע לסימן רחוב, עומד מולו, מסמן רונה ואומר כמה מילים, ולעיני עדר תיירים מהארצות המזרחיות אני נעלם ומופי במיטה שלי.
ואני עייף. אני מסמן רונה מהירה שמחליפה את בגדיי, ונרדם.

ושם,בעולם שהוא אב כל העולמות.נאנח היוצר וחיכך את ידיו לקראת הסיפור המעניין מכל.

(הסיפורים לקוחים מהספרים של ריק ריירדן על המיתולוגיה היוונית, מאלנטריס ומהארי פוטר-כמה שני לאחר אירועי הספרים:)