כליס שתים: לחתום על חוזה וגם גאיוס

סלילים של זהב ונחושת התפתלו בין מכשירים שהם מלאכת מחשבת עדינה. אלה היו ציודים כמו מצפנים ושפופרות, והיו גם צינורות מתכת דקים שהסתחררו במסלולים מעגליים, וכל הדברים האלה ביחד סחררו את כליס, והם נראו לה כלים שנועדו לתפוס ציפור קטנה קטנה קטנה, ממש ציפור זערורית, כמו עם צבט, ולפתוח אותה ולהביט פנימה עם זכוכית מגדלת.
על השולחן נח החוזה, מודפס על גבי נייר בעל חותמת של תיכון רוטשילד. לא להאמין, היא חשבה, ששני המדענים האלה, שהייתה להם מעבדה פרטית גדולה כזאת כאן במרתפים, היו בערך בגילה. כמה גאונות בוודאי יש בהם.
כשהוליכו אותה במדרגות הספירליות שנכנסו שלוש שכבות גיאולוגיות אל תוך האדמה, הפטיר ברן ברנשטיין משהו כמו, "בשביל שהקרינה לא תשבש את המחשבים בבית הספר". וכשאמרה שלא ידעה שבבית הספר יש מקומות כאלה, הם אמרו שיש הרבה דברים שהיא לא יודעת על תיכון רוטשילד, וכל מה שהיא כן צריכה לדעת זה שמעורב פה מימון של גורמים חיצוניים, "כספים מלמעלה", כך אמרו לה.
וכל כמה שהייתה רוצה להטיח בפניהם את ספל התה ולרוץ חזרה לפני האדמה ולא לראות יותר את הפרצופים הזחוחים שלהם, הכסף דיבר בעד עצמו. בעד סכום כזה של כסף כליס הייתה הורגת. וככה נשארה, והביטה בהערצה מהולה בתיעוב בתנועות ידיו הגאוניות של ברן, כשהעביר את העט מעל סעיף מסוים בחוזה, והדגיש אותו בקו תחתון, ושאל בפעם האלף אם היא מבינה מה זה הסכם סודיות, ושאם תפר אותו יבואו סוכנים וייקחו אותה לכלא והיא לא תקבל שקל. אני יודעת מה זה לשמור סוד, כליס אמרה להם.
ואז פתאום ברן חייך חיוך גדול. מצוין, כליס טהר, אמר ולחץ לה את היד. יש לנו חוזה!
הוא הושיט מעטפה קטנה לבנה, מתחת לשולחן, ומלמל משהו על "שי שמחוץ לחוזה". ומשהו בברק של המנורות מהתקרה הגבוהה על המשקפיים שלו, הסגיר את הרעב הזאבי שהסתתר מאחורי הנימוס הלקקני והמתנות הנדיבות נדיבות.

(((((((((ניסויים בבני אדם))))))))))

הידעת?
*לאישה החכמה בעולם קוראים מינטר פוליליקוס. כדי לזכות בתואר המרשים, היא קראה את כל הספרים בעולם. בקרוב היא תעתיק את הצריף שלה אל העיר קסטריי בכדי לחזות בכליס בשתי עיניה (יש לה שלוש עיניים, אך השלישית רואה רק ללב), אבל צפויה לה אכזבה.
**בכל האימפריה התונגית אין אף אדם אחד רשע, אך ישנם מיליונים בלתי מובנים.

בדרום קסטריי האנשים יודעים מיד אם מישהו סוחב הרבה כסף בכיסים. כשבאו סטודנטים וראיינו אותם על התופעה, ענו המקומיים שזה משהו בריח. הם הריחו את כליס כבר לפני שהופיעה בקרן הרחוב, ומשך כל עוברה בו, נעצו בה עיניים מבין הנגריות ודוכני הדגים. הקטנים, הילדים, עקבו אחריה בשיירה, בריצה קלה וחשאית וניסו לנשוך אותה מאחור, אבל כליס חשפה שיניים ושידרה להם שהיא נושכת בחזרה, ובנקודה הזאת מצא אותה גאיוס, יוצא מדלת הנפחייה.
-כליס טהר, קרא לה. וחוט דק של תוכחה היה בין המילים שלו, עובר מהברה להברה. והעיניים שלו חדרו וקראו אותה כאילו הייתה עשויה מזכוכית.
-כמו תמיד, אורב לי בדרכי הבייתה, גאיוס בן-הנפח. את שתי המילים האחרונות אמרה בהדגשה, מחקה את המבטא של הגאונים שגרו בגבעות.
-בשעה הזאת את לא אמורה להיות בדרכך הבייתה, וכמו שאמרנו כבר לא פעם, תמיד את לוקחת את הדרך הארוכה יותר רק כדי לחלוף לי מול דלת הנפחייה. זה יהיה גס-רוח מצידי להתעלם ממחווה כל כך מובהקת. לא כך? את חזרת מוקדם, ולא נראה לי שקרה משהו רע, לפי החיוך על הפרצוף שלך, אז את מוכנה להסביר לי למה את מסריחה כל כך מכסף קל?
-הדרומיים האלה… יש להם אף בגודל של סוס. ולך גאיוס… האף החצוף ביותר-
אבל החוזה היה סודי, ולכליס הייתה הרגשה שמעורבים בעניין "דרגים" מ"למעלה", ואם היא תדבר עם הבנאדם הלא נכון, יבואו פדרלים ויעלימו אותה. אי אפשר לשמור סודות בדרום קסטריי, בבית. כולם יודעים הכול תמיד. פתאום היא חשה צורך לפגוע בגאיוס, והיא ידעה בלב, שמה שהיא עומדת להגיד יפגע בו.
-אני אומר לך הכול, אבל לא כאן.
היא הביטה סביבה ורמזה בכך שהרחוב שורץ אזניים לא רצויות. גאיוס ירק לכיוון הילדים והללו הסתלקו. הוא הוביל את כליס פנימה אל הנפחייה.
הנפחייה, שנקראה "נפחיית סובל", שרצה בני משפחת סובל כבר שלושה דורות, מאז ש"סובל הגדול", אבי סבו של גאיוס, קפץ מאחת הספינות שחלפו בנהר, והחליט להשתקע בעיר. ברגע שחצתה את המפתן, הכו בה ריחות המתכת החריפים ומיד חשה שוב כמו ילדה פצפונת, יחפה, שהייתה רצה אחרי גאיוס ימים כלילות ברחובות הצרים, החלקים, של דרום קסטריי. היא זכרה פתאום איך במשך חמישה חודשים הם חסכו כל פרוטה שגנבו, כדי לצאת למסע ולמצוא את "איש המתכת", האיש שגופו עשוי כולו מתכת, והוא עצמו זקן יותר מן האימפריה, והוא מספר לפעמים סיפורים על קודמי-האדם שחיו כאן לפני המהפכה, והם שבנו את כל הדברים הגדולים. ואומרים שכל פעם שהזכירו את שמו של הקיסר היה יורק.
אבל גאיוס היה כעת גבר צעיר, נפח, והיא עצמה לא הייתה קטנה כבר. היא שמה לב איך הזקן שלו גדל ואיך הזרועות שלו תפסו נפח מיום ליום, ונראו כעת כמו קורות מתכת בעצמן. עכשיו, אביו שותה יותר משהוא ישן, וישן יותר משהוא יורד לנפחייה. כבר כמעט שנתיים שגאיוס מחזיק אותה כמעט לבדו. ובזמן הזה הוא נעשה רציני יותר, והמבט שלו נהיה מרוחק מעט. וכל פעם שדיבר אל כליס, דיבר כאילו הוא אבא שלה, או כאילו היא אחות קטנה, והיא כבר לא שמעה בקולו את גאיוס הילד, שהיה מכייס בשווקים ויורק על אנשים מגגות ומרמה קופים בקרקס. הוא היה אומר לה שהיא חייבת להפסיק לנקות בתי ספר, וללמוד משהו מכובד. מכובד, כך אמר. כאילו היא זונה.
כליס נאנחה. היא ישבה על השולחן והוא הביא לה כוס והתיישב על הכיסא הצר. הנפחייה הייתה צפופה צפופה ומלאה חפצים חדים ומדפים וכלי עבודה תלויים מהתקרה, והיה חושך בכל מקום. היה חלון שפנה אל הרחובות הצרים, שהיה רחב מאוד, ולמרות זאת הכניס רק חושך. בהתחלה הם הלכו סחור סחור, גאיוס דיבר קצת על ההתדרדרות האיטית במצבו של אביו, ובינתיים השחיז סכין והוסיף פחמים לכבשן. כליס מצידה, לא רצתה להוסיף לשיחה עוד חדשות שחורות, אז במקום לספר על אמה, היא סיפרה שטוקו ייצג את בית הספר שלו באיזו תחרות של ילדים-מחשבים או משהו, וגאיוס אמר שאתמול הוא ראה אותו מסתובב עם כמה ילדים ליד השוק, ולא שם לב שהפנים של כליס השחירו לרגע, ואז בדיוק נכנסה לקוחה לחנות – אישתו של מוכר הדגים מהפינה, ובזמן שהיא וגאיוס התמקחו, כליס שלחה בזהירות את היד לכיס, שגאיוס לא יראה, ומשמשה את שטרות הכסף שבמעטפה.
-יש לי חבר חדש, היא אמרה לאחר שהאישה יצאה. הוא לובש מדים אדומים של בית ספר רוטשילד.
הגבות של גאיוס נעשו חדות יותר, קצת אלימות יותר. קצה השפה שלו נטה למטה במעין עדנה של מרירות, אבל הוא לא שם לכך. כליס שמה לב.
-הוא אמר לי, היא אמרה, זה לבזבוזים. לקנות לעצמי בגדים ותכשיטים ומה שבנות אוהבות.
היא הניחה את המעטפה על השולחן.
-אני מבין, גאיוס אמר. אחר כך לא דיבר הרבה זמן, וכליס רצתה שהוא יביט בה, שיצור קשר עין, או משהו. לבסוף הוא רק אמר שהוא צריך לחזור לעבוד, כי הוא קיבל עכשיו הזמנה גדולה. וכליס לקחה את המעטפה שלה, המלאה כסף, והמעטפה הרגישה פתאום כבדה, כמו מתכת. ועם זאת, ריקה לחלוטין.
חזרה ברחוב היא הלכה מהר חזרה אל הבית, דורכת על המרצפות שהיו מוכרות כמו תמונת העפעפיים שלה כשהעיניים עצומות. ובגלל שהראש שלה היה מפוזר, והיא כבר רצתה לראות את אמא ואת טוקו וגם לא רצתה לראות אותם, היא לא השגיחה במבט שהאישה בגלימה הכחולה נעצה בה בגב. תהיה מי שתהיה, דבר אחד בטוח, האישה ההיא לא הייתה מקומית לדרום קסטריי.

לפרק הבא