כליס שש: בחירה, בריחה, ארבעה עשר עולמות

מה את רוצה, כליס?
היא חזרה אל המעבדה, שוב. פתחה את הדלת הכבדה במסדרון, ירדה במדרגות המסתסלות אל המפלס התת קרקעי, שהיה כמו האנגר קטן או כמו בונקר גדול. מנורות לבנות מסנוורות נתלו מהתקרה, מרובעות. היא שמעה את ברן ואת אדולף מדברים, עוד כשהייתה במדרגות. כעת הם נגלו לעיניה, ובירכו אותה לשלום.
-בדיוק בזמן, אמר ברן. שבי כאן ותנוחי, עוד מעט נתחיל בניסוי. ובאומרו זאת, הוא קפץ ממקומו, עקף שולחן גדול עמוס בחפצים וגרר כיסא לכיוונה. קד ומחייך, עשה תנועה בידו שהורתה לה לשבת, והמשקפיים שלו שיקפו את הנורות בתקרה.
תתעלמי מהם, אמרה לעצמה כליס. שום דבר לא חשוב, חוץ מלמצוא את השער, ולצאת ממנו.
היא סקרה את המעבדה. סה"כ חדר מרובע בעל קירות בטון ורצפת בטון. רוב הציוד היה מרוכז במרכז החדר. אמנם בבלגן, אך באופן מרווח. באחד הקירות היה חור מרובע, מסורג, ומאחוריו מאוור, שהזרים אוויר טרי אל החלל. זה לא השער…
היו שלושה שולחנות, עמוסים בתרשימים, בסרגלים, בברגים, בחוטי נחושת דקים ובשבבים. במרכז המערך, חיכתה לכליס מעין כורסת עור שהורמה מטר אחד מעל הרצפה, והותקנו בה רצועות כדי להחזיק את הידיים והרגליים שלה במקום. לרצועות חוברו אלקטרודות וחיישנים כדי למדוד מדדים שונים במהלך הניסוי, לכשיתחיל. כליס כבר הכירה את כל אלה. אבל המכשיר המרשים ביותר היה הטלסקופ-פנימה: מערך משוכלל של עדשות מגדילות, שנראה כמו קונכייה או כמו זחל, ונמשך מקצה התקרה עד ממש מול כורסת העור. הוא העלה בה צמרמורת כעת, והעלה בה צמרמורת גם אז. את הרגעים שבסוף הניסוי היא לא זכרה. אבל הייתה לה הרגשה רעה לגבי המכשיר הזה.
המעבדה היתה גלויה בסה"כ, בלי הרבה מקומות מסתור להחביא בהם שערים מסתוריים. איך אמורים למצוא משהו שלא נמצא בכלל?
ברן ואדולף היו לחוצים ומתוחים. מתקשרים אחד עם השני במתיחות, במשפטים קצרים ותמציתיים. כליס כמעט צחקה נוכח הרצינות המוגזמת שבה שני תלמידי התיכון המחוננים הכינו את המעבדה לקראת הניסוי. הם באמת לא ידעו שכל זה חסר חשיבות. שהניסוי בוודאי כבר קרה – נכשל וגם הצליח – כל כך הרבה פעמים. האם יש בכלל חשיבות לבצע אותו שוב? ומה אם הם ישבו ביחד איתה וישתו תה, או ישחקו פוקר?
הצחוק, העומד על קצה ההתפרצות, גבר בה. הרעיון המוזר, שהיא יכולה לעשות כל מה שתרצה, התגנב למוחה. וזה גרם לה תחושה משונה מאוד של חופש, תחושה מוזרה כמעט כמו התחושה שמרגיש אדם ששובר טאבו, אבל מתוקה יותר. תחושה שיש לאדם כשהוא מבין שהוא יכול להוריד את בגדיו בפומבי סתם כך פתאום, באמצע הרצאה מאוד רצינית, למשל. תחושה שמקבל אדם שמבין שאין שום דבר שמונע בעדו מלפנות אל זר ברחוב ולהגיד לו את הדבר הכי מביך שעל הלב. אולי אפילו: "אני אוהב אותך."
-יש לי חבר איתמר והוא אוהב להלך על קירות, אמרה כליס.
ברן ואדולף הסתובבו פתאום, לא מסוגלים לעכל את מה ששמעו.
-פרדון? שאל ברן. האם את צמאה? להביא לך מים?
כליס צחקה. הכיסא היה קטן מכדי להכיל אותה. היא חשה את עצמה מתרוממת, כמו שמפרש מתרומם על רוח מבורכת אחרי שנים רבות של בצורת. היא ראתה את עצמה משוטטת ברחבי המעבדה, כמו חיה ששוחררה לחופשי. היא ראתה על פניהם של שני הבנים את המבטים המודאגים. את חצי התנועה של אדולף, שכאילו רצה ללכת לעצור אותה, ואז נמלך בדעתו. היא צחקה – כלפי חוץ, וגם כלפי פנים.
-קרבורטור, כמדומני, שמעה את עצמה אומרת. או שמא היה זה המחולל?
המכשיר היה קופסא עם ידית. נו מילא. מה יקרה אם נפעיל?
-לא! צעקו ברן ואדולף פה אחד. שניהם רצו ומיד החזירו את הידית למטה.
-את לא יכולה לגעת ככה בדברים. תחזרי בבקשה לשבת!
-להיכנס לזכוכיות! קראה כליס. מולה, הטלסקופ הענקי, הטלסקופ-פנימה. היא טיפסה על כורסת העור והציצה אל תוך העדשה. היא הייתה שחורה עמוקה, ושיקפה בעמימות אותה ואת שאר החלל, מעוותת את הקווים כדרכן של מראות עקומות. ברן ואדולף היו שני חלוקים לבנים ברקע.
-קוראים לה "המתבונן", אמרה כליס. מפני שהייתה מרותקת אל משחקי האור והצל שבהשתקפויות על העדשה הגדולה, לא הבחינה במבטים החרדים של שני הבנים. היא לא הבחינה גם שהם הפסיקו לבקש ממנה לשבת.
מאחורי העדשה הייתה עוד אחת, ועוד אחת מאחוריה. ועוד, ועוד… כליס השפויה, הזהירה, האמיתית (האמיתית?), עדיין ישבה שם בירכתי התודעה, מתמלאת אימה נוכח המעשים שהיא עושה, נוכח האפלה שבעומק העדשה. נדמה לה שראתה את עצמה משתקפת בכמה רמות שונות. כל רמה הלכה ונעשתה עמוקה יותר וגם חשוכה יותר. ובאיזשהו מקום עלתה השאלה, מי נמצא בסוף שרשרת העדשות?
האיש שמאחורי העדשה. (המפלצת שבארון הבגדים)
בשלב הזה, יותר משהייתה במעבדה, היא הייתה בתוך הטלסקופ, ויותר משהייתה בתוך הטלסקופ, הייתה במקום אחר לגמרי.
~הזיות~
-מה את רוצה, כליס?
צמרמורת קרה פילחה לה את הגב. העולם היה כחול, זוהר באור בהיר. ויצור – יצור כמו שמעולם לא נתקלה בו קודם, זחל לה במורד הגב. לא זחל, החליק. המגע שלו היה כמו זכוכית קרה. כמו ציפורן חורקת על לוח. הוא ירד מן הגב אל הרגל ומן הרגל אל הדשא. הזוהר הכחול החליף את עצמו בדשא. הדשא היה ירוק ולח, טרי. אבל ערפל לבן חסם את הראות. כליס ראתה רק מרחק של כמה צעדים הלאה. מעבר לכך, הערפל זהר בזוהר משונה. כאילו בכיוון שתסתכל הייתה שמש. היצור נע ממנה והלאה. כעת הוא נראה כמו חתול או שועל, אבל הוא היה עשוי זכוכית כחולה, או אבן ברקן. מעט מאחוריו, היה יצור נוסף, בצבע ורוד לא טבעי, והוא נראה (והיה בגודל של) ארנב. היצור הורוד לא זז. היצור הכחול חזר אל כליס והתחכך בה ברגליה.
-מי אתם, מה אתם? שאלה כליס. כעת היא הייתה כליס האמיתית, השפויה.
הכחול טען שהוא נקרא קמץ, ואילו הורודה נקראת אספקלריה. הם דיברו בלי קולות, בלי מילים. במקרה של אספקלריה, בלי תזוזה ובלי חיים. אספקלריה הייתה פסל מאבן. קמץ הסביר שהוא יכול להתחכך ברגליים של כליס כמה שהוא רוצה, אבל רק בכיוון אחד – עם כיוון צמיחת הפרווה שלו. אם הם יתחככו בטעות בכיוון ההפוך אז **** (אף מילים לא יצליחו לתאר את מה שיקרה אם…), ולכן, הוא ביקש מכליס שלא תזוז בזמן שהוא מתחכך בה.
-אז למה בכלל… התעצבנה כליס.
המגע של היצור החייזרי, שהיה קר וחלק וגבישי, צמרר אותה.
-אני מחפשת את השערים, היא אמרה.
הם הסבירו לה שאין גבול בין השערים. כולם הם חלק מאותו הדבר עצמו. אבל זה לא אמר כלום.
-אני צריכה למצוא את השער הנכון. תעזרו לי?
הם כנראה עשו משהו, כי כליס התרוממה באוויר והחלה לעשות מעגלים מעל הדשא. היא שמה לב שכשהמיקום שלה משתנה, אזורים בערפל שהיו פעם בהירים, נהיים כהים פתאום. אבל לא היה שום דפוס לפיו קרו השינויים בגוון, והדבר סיחרר לה את המוח, שניסה למצוא חוקיות ללא הועיל. והשאלה הייתה בראש שלה מהדהדת. "מה את רוצה?"
-אני רוצה לחזור הבייתה בשלום. אני רוצה שטוקו ואמא יהיו מאושרים.
אבל היא ידעה שהיא משקרת לעצמה. אלה היו דברים שהייתה רוצה, בלי ספק. אבל הייתה לה הרגשה שהשאלה הזאת דרשה תשובה הרבה יותר מהותית. הרבה יותר עמוקה. נדמה כאילו כל חייה, היא רצה מיום ליום, מצרה לצרה, ולא עצרה לרגע כדי להביט לאן היא בכלל הולכת.
-מה אני רוצה באמת?
התמונה של הגבר ההוא הבליחה בראשה. כעת היא ידעה שהוא נקרא גא-קו דוליטל. היא כעסה על עליו, שאין לו זכות להתגנב לה ככה לרצונות. היא חשבה על אדולף ועל ברן, שרימו אותה להשתתף בניסוי שעל הדרך גרם לה למוות (ואיכשהו היא לא מתה בכל זאת). היא ראתה אותם נשרפים, היא ראתה אותם נרצחים, היא ראתה אותם נעצרים ע"י סוכנים פדרליים ונגררים לאיזה מרתף, כפותי עיניים.
-לא. אני לא רוצה את זה.
היא ראתה את המעבדה עולה באש. היא ראתה את המעבדה לא עולה באש. היא ראתה את אחיה טוקו מעשן את הסיגריה הראשונה. היא ראתה את אחיה טוקו מסרב לנער בעל הקעקועים, ומחזיר לו את הסיגריה. היא ראתה את אמה מתה מצער, מכובד החיים… ונשאלה השאלה: "מה את מרגישה לגבי כל הדברים האלה?" והתשובה הייתה הכי טבעית שיש.
-אני מרגישה את זה.
זה – הנוזל העצוב שהיה לה בבטן. החמלה, התרעומת, התקווה, התחינה… ההתכווצויות הקטנות של הלב…
היא חשה מגע מחוספס של אבן תחת ידיה, וכשהביטה ראתה שידה מונחת על אספקלריה, היצורית שנראתה כמו ארנב. ואספקלריה התפוררה לאלפי חתיכות, שהלכו והתכלו לתוך עצמן. החיים חזרו לעצמם.
גא-קו דוליטל הושיט לה יד.
-כליס טהר, הוא אמר. מרנינה כמו תמיד. ואז הוא ראה את עיניה, שאריות הדמעות הנוצצות, ופניו הנהנו בהבנה. הסברים אחר כך, הוא אמר. מסביב לו, התגבשה הממשות של בניין הופמן למדעים, המסדרונות. לילה.
-הרבה אנשים ירצו לחפש אותך, הם יוצאים כבר עכשיו. רובם לא יהיו נחמדים. באופן זמני, נשים אותך במקום בטוח. האם תתנגדי?
-לא, היא אמרה.
הוא תפס את היד שלה ולחש, ועכשיו תהיי כמו הרוח! ושניהם פרצו דרך החלון, ממריאים אל תוך הלילה. היד שלו תפסה אותה בתוקף, חמה ויציבה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שעפה היום, אבל כעת זה היה אמיתי.זו היה מציאות לגמרי. הצרצרים, הרוח הקרירה, הבניינים המוכרים חולפים תחתיהם, ואחריהם הגגות והרחובות. אורות הלילה. השמיים, הירח, קצה של ענן זוהר. העיר קסטריי חלפה תחתיהם. מדרום היא ראתה את הגבעות הנמוכות בהם גרו בני הגאונים ובני המלכים, ומאחוריהן את הגדולות, שהיו מיוערות ואפלות. מסביב לעיר, בצורה של חצי סהר, הפיתול של נהר הפנטריי זהר בכסף נוגה. במערב, לפניהם, היו השדות הפתוחים וכל הארצות שמעבר להם, בהם הילכו מלכים, אלים ואגדות. הבניינים החליפו את עצמם בבתים נמוכים, ואז גם הללו נעשו דלילים, ופינו את מקומם לשדות, לגבעות סבוכות עשב ולחורשות. שם, בצומת דרכים, הם הנמיכו עוף אל עבר קבוצה של כמה בתים גדולים, שנראו כמו אחוזה בעלת גנים נרחבים, שבשוליהן היה אגם קטן. ומאחוריו יער. למראה האור הביתי שדלק בחלונות, כליס נמלאה עייפות.
-עוד דברים רבים מחכים לנו, אמר גא-קו דוליטל.
-לנו? שאלה כליס. אור הירח השתקף בעיניו כשהם נחתו בעדינות על השביל הלבן שהוביל אל הבית. היא חשבה שהוא לא שמע אותה, בגלל הרוח אולי.

לפרק הבא