כליס שמונה: סתם פרק

…והוא אמר לה, "בגלל שאת נערה קוונטית עכשיו."
והתשובה אכזבה אותה קמעה, קצת כמו סכין שדוקר את הבטן, ומשום מה נדמה לה שהסכין הזה דקר אחרות לפניה. ואז היא כעסה על עצמה, שהדבר מפריע לה בכלל.
הרוח פרעה את עלי עץ הסיגליות כמו אצבעות הפורעות את שיערו של ילד. היחלשות של האור. בשעה הזאת נהיה קצת קריר. הם ישבו על הדשא ליד האגם. מאחוריהם הבית של דולי, שאם- הבית, ברוכה, התעקשה לקרוא לו "רגל בחוץ", כדי לכבד את האדונים המתים שגרו בו לפני דולי.
שמלת הארגמן-טורקיז התונגית שברוכה כרכה עליה בבוקר גירתה כעת את העור. כנראה היה משהו לא טוב בבד. והסרטים שנקשרו עליה עצרו את זרימת הדם בגפיה ובמתניה, וזה היה הדבר האחרון שהטריד אותה. לאוויר היה ריח מתוק של פריחה ושל יער. חרקים מעופפים שקופים עלו מתוך האדמה, רוטטים בפרץ אחרון של אנרגיה לפני שנגמר היום.
"ומה זה אומר נערה קוונטית?" שאלה כליס.
דולי נשך את השפתיים לשמע השאלה, חושב מה לענות. הוא ישב לצידה, רגליו נפרשות קדימה בנינוחות, וגבו נשען אחורה, נתמך ע"י המרפקים. "יש שתי תשובות, כליס. התשובה הפשוטה: תשכחי מזה. חייך ייראו אותו דבר, ובעצם שום דבר יוצא דופן לא יקרה. מנקודת המבט שלך."
זו הייתה הזמנה לשאלה. "מנקודת המבט שלי?" אמרה כליס.
דולי חייך. "צופה חיצוני שיביט בך, יראה תופעות מוזרות."
"זה לא נשמע טוב." אמרה כליס.
"זה מסובך."
"תסביר לי."
דולי נאנח. "אני לא מסביר את עצמי. אף פעם, כליס." הוא מולל עלי דשא והביט אל המים. שיערו, שעדיין היה שחור, התבדר ברוח. עלתה בכליס התחושה שדולי בכלל לא מדבר איתה או אליה, אלא אל משהו בתוך עצמו, או מחוצה לו, ומעורבים בו סגירת חשבונות עתיקים עם מי יודע אילו זכרונות. כליס עשתה תנועה, התחילה לקום.
"אל תלכי." הוא אמר. כליס עצרה. הגוף שלה מתוח. לא העזה לעשות תנועה מיותרת. "אני רוצה שתדעי. אני רוצה שתביני." וכך הוא דיבר, מנסה להסביר, וכליס ראתה שקשה לו. סדר הדברים היה מבולבל. לעיתים התחיל משפט והפסיק, חשב, והתחיל לדבר על משהו אחר.
הכל נסב סביב תורה מדעית חדשה, או ישנה שגילו אותה כעת מחדש, שנקראה "סמנטיקה קוונטית". מרגע שדולי שמע על התורה, הוא היה שבוי. במשך תקופה של כמה שנים התכתב עם כל המומחים בתחום. מומחים קוראים להם? ובצדק: הם היו אנשים פשוטים שהתמחו בתחום ידע מסוים, שולי ונישתי – מומחים. אנשי חזון הם לא היו: הם לא היו חלוצים, מגלי ארצות או ממציאים. דולי התקדם במחקר באופן עצמאי, והגיע לתוצאות שהיו רחוקות יותר ויותר ממה שידעה האנושות בשלב ההוא. כשפרסם את התובנות שלו, קיבל אגרוף בבטן. נדמה שאף אחד לא היה מוכן לשמוע, או אולי, אף אחד לא היה מסוגל להבין. המומחים לתחום פטרו את התאוריות של דולי כשגיונותיו של חובבן, והמרכזים האקדמיים הגדולים התעלמו ממנו, מפני שלא היה מדען במקצועו, אלא מוכר קסמים. "ואז יום אחד עליתי על מרבה רגליים שנסע לתונג הקיסרית. אני זוכר שכל הדרך חשבתי-" הוא נעצר.
כליס כאילו ידעה מה עובר לו בראש, אמרה מיד, "אסור לך לוותר." והוא צחק, לא כמו תמיד, צחוק ציני וקר. "אוי, כליס." הוא אמר. "את מסתכלת עליי בעיניים הכהות הנבונות האלה, וגורמת לי לשכוח שאת רק בת שבע עשרה." "אף פעם לא טענתי אחרת." אמרה כליס. והרגישה את ההרגשה שדולי עורר בה מרגע שראתה אותו לראשונה לפני לא הרבה שעות, שמצד אחד, הוא מוכר הרבה יותר משהוא צריך להיות, ומצד שני, שהוא בלתי מובן, זר ושונה – רחוק במרחק שאף גשר לא יוכל לחצות. לרגע נראה שהוא עומד לקום וללכת, ואז התחולל בו מאבק, והוא אמר בשקט, "איפה הייתי? על מרבה הרגליים לתונג הקיסרית?" ובארשת עליצה מעט, הוא המשיך.
בתונג הקיסרית הוא קפץ מפקיד לפקיד, מצפצף על כל נהלי הכבוד והבירוקרטיה, אבל לכל רחוב שפנה נתקל בפנים אטומות ובקיר אבן. הוא היה חייב להגיע אל איזה שר בעל חשיבות, או אפילו אל אחד מארבע עשר היועצים של הקיסר. הוא שלח מכתבים לכל האנשים שהכיר. ביקש, התחנן שיפעילו את כל הקשרים שבאמתחתם כדי לארגן לו פגישה עם אושיה בעלת מעמד ואוזן קשבת. הוא הסתנן למסיבות ולטקסים של ה"אנשים הגבוהים" (כלומר, אנשי הצמרת באימפריה). בפעם הראשונה הושלך מחלון המבנה בו התקיימה המסיבה, ובפעם השנייה נשלח לכלא (אבל הצליח להימלט מהשוטרים לפני שהגיע לכלא עצמו). יום אחד ידיד שלו לחש לו באוזן שהגיעה הודעה מן הצמרת להיפטר ממנו. דולי לא האמין, אבל בכל זאת נקט משנה זהירות. עוד באותו הלילה שלושה מתנקשים פרצו לחדר בו לן וחשבו שהצליחו לחסל אותו, אבל למעשה מה שחיסלו היה בובת צללים שהתנדפה לעשן שחור תחת כפפות החנק שלהם. דולי הבין שהוא לא יראה שיתוף פעולה בתונג הקיסרית, ונמלט מן העיר.
בקפיצה של כמה שנים קדימה, דולי כבר מונה ע"י "המרכז העליון לקסמים" למנהל הסניף של העיר קסטריי של רשת חנויות הקסמים "קסם ופלא". יום אחד החליט להסתנן אל בית הספר לגאונים "רוטשילד", תחת זהות בדויה שגנב מאחד המורים. במשך קרוב לשנתיים הוא לימד קורס בפיזיקה אבסטרקטית, אבל הגניב לשיעורים נושאים מתחום הסמנטיקה הקוונטית. רק לאחר שנתיים הופיעו סוף סוף, במחזור החדש, זוג תלמידים שהיו בעלי היכולות להעמיק בתחום הסמנטיקה הקוונטית. אלה היו ברן ברנשטיין ואדולף הינץ. בשלב הזה הפסיק ללמד, ובמקום זאת שתל להם רמזים, כדי שיחשבו שהם מגלים את פריצות הדרך שהוא עצמו גילה לפני כמה שנים, בעצמם.
ברן ואדולף לא איכזבו. לפחות לא מבחינת ההתלהבות והיכולת השכלית. גם הם, כמו דולי בשעתו, הבחינו בפוטנציאל המעשי של הרעיונות התיאורטיים, וקפצו כמו שיכורים, שרויים בחלומות שאיש לא העז לחלום לפניהם (לפחות לא מאז האסון הגדול שקרה לפני שהתחילו לספור שנים. אבל אל דאגה, לא ניכנס לשם היום). הבעיה הייתה, שלמרות שהיו מבריקים מספיק מבחינה תאורטית בכדי להבין את התגליות של דולי, מבחינות רבות אחרות הם היו מפגרים.
גם הם, כמותו, ששו מיד לפרסם את התגליות שלהם. גם הם, כמותו, קיבלו בתור תשובה, דממת אלחוט. ואז, בשלב בו הוא נסע לתונג הקיסרית, הם נסעו ללסיגנתן, עיר בה גרו האנשים האכזריים ביותר באימפריה (אומרים שלסיגנתן היא אחת משתי הערים אליהן "אפילו האלים לא נכנסים"). הם הציעו למלך לסיגנתן את "הנשק האולטימטיבי", בתמורה למימון מחקר שהם רצו לבצע. "לצערי לא יכולתי לעקוב אחריהם ללסיגנתן, כי אם הייתי יודע מה הם תכננו לעשות, הייתי שוחט אותם כבר אז. אבל אז עוד חשבתי שהכול מתנהל כמו שרציתי. הם חזרו מלסיגנתן עם מימון למחקר שלהם. אבל ללא בהונות. הבהונות נשארו בלסיגנתן."
יום לאחר שראה את אדולף וברן, המלך בלסיגנתן שלח לקיסר בתונג יונה ללא ראש – הכרזת מלחמה. נוסח המכתב שנקשר לרגל שלה, היה כדלהלן:
"כרע ברך בפניי, קיסר עלוב. כרע ברך בפני המלך האדיר של לסיגנתן, דהרדו קוטל התונגים! מרגע זה ואילך, אני הוא קיסר האימפריה האנושית, וכל בני האדם כולם שייכים לי. את המס בבקשה לשלם לי בנשים ובאבנים טובות. אתה מוזמן לקחת את הזין שלך ולדחוף אותו לתחת. ד"ש לאשתך הקיסרית, מקווה שאהבה את המעיל שאישתי שלחה לה באביב (מה שלום הילדים? הקטנה עדיין מנגנת בנבל?). כשחיל הפרשים שלי יעלה על העיר הפחדנית שלך, אל תצפה לרחמים. לא אקבל כניעה. הילחם בי כמו גבר עד המוות.
נ.ב.
בקרוב יהיה לי נשק חדש ואולטימטיבי, שיהפוך אותי לבן אלמוות.
(חתימה)"
למלך של לסיגנתן לא הייתה חתימה, אבל הוא נהג לירוק על המכתבים, בתור אסמכתא שאכן הגיעו ממנו (הרי מי שרוצה לאמת שזה אכן ממנו, רק צריך להריץ בדיקת דנ"א). בכל אופן, מאותו רגע ואילך העיר קסטריי החלה לשרוץ פדרלים. "מה שמצחיק פה, זה שהם התחילו לעקוב אחריי עוד לפני שעקבו אחרי ברן ואדולף. הם ידעו מההתחלה מה החלק שלי בכל העניין."
כשדולי אמר את המשפט ההוא, הארץ הייתה כבר חשוכה, והשמיים היו כחולים כהים. זוהר קטן נראה בתחתית השמיים, באופק, בנקודה בה השמש שקעה כבר. מנורות הגן נדלקו. גחליליות הבהבו ביער שממול. יבחושים זעירים נמשכו לאור המנורות. מתוך הבית נשמעו קולות של כלי מטבח ושל בישול. ברוכה בישלה ארוחת ערב. כרכרה עברה בדרך העפר שמחוץ לגן. משהו התפוצץ בתוך הבניין של החנות.
"ואז הגעת את. אני מתכוון, הם הציעו לך חוזה. ידעתי כבר זמן מה שהמתקן שהם בונים יכול, תיאורטית, לפעול על אדם. הם אפילו לקחו כורסת עור ישנה ותקעו אותה בו, כדי לאפשר לאדם לשבת. ידעתי שאין להם אומץ לעשות את הניסוי על עצמם. אבל חשבתי שהם פשוט יעצרו בשלב הזה וימכרו את המתקן למלך לסיגנתן, ובשלב הזה הסוכנים יחרימו אותו, והוא יילקח אל תונג הקיסרית, בדיוק כמו שרציתי…
"במקום למכור את המתקן למלך לסיגנתן, הם פנו אלייך. בשלב הזה ידעתי שהם מתכוונים לבצע עלייך את הניסוי. למה לא עצרתי אותם, את שואלת?" הוא צחק במרירות. "כזה אדם אני. נעים להכיר. החלטתי שזו האפשרות שאני מעדיף. שיפעילו את המתקן עלייך וזהו." הוא ירק הצידה – מחווה כה ברוטאלית מפיו של אדם כה מתורבת ומסוגנן. "את עדיין איתי?"
"כן."
"קריסה וסופרפוזיציה. שתי מילים שהולכות להיות חברות מאוד טובות שלך, כליס. ברגע שהפעילו עלייך את המתקן, הפכת מבת אנוש רגילה, לנערה קוונטית. במילים אחרות, את הכנסת את עצמך ואת המעבדה לסופרפוזיציה. סופרפוזיציה היא כמו… הרכבה של כמה אפשרויות. אפשר להגיד, שזה כמו שזורקים קובייה. לקובייה יש שישה צדדים. תארי לך שהקובייה, שעכשיו מעופפת באוויר, הולכת ונופלת כלפי הרצפה. ברגע שהקובייה פוגעת ברצפה, נוצרים שישה קווי זמן, שבכל אחד מהם צד אחר של הקובייה פונה כלפי מעלה. מי שמביט בקובייה, רואה דבר מאוד מוזר. ומה רואה הקובייה עצמה? היא יכולה לטייל בין קווי הזמן, לנוע קדימה ואחורה והצידה. לגשש בין כל האפשרויות, להיות פעם ככה ופעם ככה. ואז, ברגע מסוים, הקובייה מחליטה לבחור באחד מקווי הזמן. ברגע זה נגמרת הסופרפוזיציה, ומתרחשת קריסה. לאחר הקריסה, הקובייה נמצאת רק בקו זמן אחד, ומי שמסתכל עליה מבחוץ, רואה שרק צד אחד שלה פונה כלפי מעלה. במעבדה, כליס, את היית הקובייה, ואני הייתי הצופה. חיכיתי לראות עם איזה צד תצאי כלפי מעלה."
"אתה הכוונת אותי. אמרת לי ללכת לפי הלב."
"זה היה אני בקו זמן אחר." אמר דולי. "בקו הזמן הזה, רק ראיתי אותך יוצאת, ולקחתי אותך משם, לפני הסוכנים יעלו על המקום."
"אבל מה קרה לברן ואדולף? המעבדה נשרפה? אני זוכרת… אני זוכרת שראיתי אותך הורג אותם, בקו זמן אחד. בקו זמן אחר, אתה מתת בעצמך."
דולי חייך בעצב, ואז שם לב לכך וכעס על עצמו. הוא אמר: "בתחילת השיחה שאלת אותי למה אני רוצה שתישארי כאן. ואני עניתי, בגלל שאת נערה קוונטית עכשיו. אולי עכשיו, כליס, את מתחילה להבין למה התכוונתי בכך."