כלוא בתוך קובייה- פרק ג'- העולם מחדש

בפרקים הקודמים:
מבט עצוב עלה בעיניו של דוגי והוא התחיל לבכות.
הוא ידע שלרגע אחד עלתה בליבו של פרופסור פרקר תקווה, ועכשיו… היא נמוגה.
שניהם הרכינו ראשם ובכו.
בכו על אור היום שמחוץ לקובייה שאין להם, את שמחת החיים שאין להם, את החברים שאין להם, את האהבה שאין להם והכי חשוב… את התקווה שאין להם…
"שהתקווה שוב תחזור ללבו. לא בשביל פרופסור פרקר, אלא… בשבילי. עשה זאת. בבקשה, עשה זאת, בבקשה! אמן." התפלל דוגי לה' בלילה החשוך.
וה'… שמע את הדברים הללו.

פרק 3:
פרופסור פרקר קם.
בדרך כלל בכל הימים לקח לו הרבה זמן לקום כי לא היו שום סימנים שהיו גורמים לו להבין בסימנים שהגיע הבוקר.
הוא לא ראה מאז שנכלא בתוך הקובייה את הזריחה, לא שמע מאז את הציוצים של הציפורים בחוץ, לא ראה אנשים, והוא כבר שכח איך הדברים האלה נראים ונשמעים ואיך מרגישים כשרואים אותם!
פרופסור פרקר כבר התחיל לשכוח איך הוא נראה!
הוא ליטף את דוגי ודוגי התעורר גם בליטופים חמימים.
"טוב.." אמר פרופסור פרקר, מפהק עוד פיהוק אחד גדול ומתמתח בניסיון להיות ערני "אף אחד מהאנשים שבחוץ לא ענה. נראה שנישאר בכל זאת תקועים כאן, דוגי" אמר בעצב פרופסור פרקר
"אתה יודע," אמר דוגי "אתה לא חייב להיות כזה נואש.." וילל עוד ייללת עצבות "אולי עוד מישהו יענה. אסור לנו לאבד תקווה"
"אחח.." השתעל פרופסור פרקר "אני חושב שכבר איבדנו".
דוגי המשיך ללחוץ על הכפתור של המכונה עם כף רגלו בייאוש, כשפרופסור פרקר ניסה להתעלם מלחיצותיו הנואשות של דוגי על הכפתור וגם התקווה המועטה שנותרה בליבו של דוגי.
ניסה להתעלם ולא הצליח.
לפתע, נשמעו דפיקות.
מחוץ לקובייה.
"הלו? יש כאן מישהו?" נשמע קול מחוץ לקובייה!
"היי!" נלהב פרופסור פרקר והסתובב אל דוגי בשמחה "שמעת את הקול הזה? מה זה הדבר הזה?"
"אין לי מושג. אולי כדאי שנענה לו!" הציע דוגי.
פרופסור פרקר לא הצליח לענות.
הוא היה יותר מדי נלהב.
15 שנה שהוא היה כלוא בתוך הקובייה הזאת עם דוגי, ועכשיו סוף- כל סוף הוא ייצא ממנה.
דוגי לא רצה לאבד את ההזדמנות הזאת ושמי שענה לדפיקותיהם ילך אז הוא ענה במקום פרופסור פרקר:
"אהה.. הלו?" שאל דוגי "מי זה?" שאל
"זאת.." אמר היצור שמחוץ לקובייה "ג'וליה.."
"ג'וליה?" שאל דוגי את פרופסור פרקר "אתה יודע מה זה ג'וליה?" שאל
"לא" אמר פרופסור פרקר
"יש כאן מישהו?" שאל היצור
"כן" ענה דוגי "אני ו.. חבר שלי"
"איך את..ם כאן בעצם?" שאל היצור
"אנחנו.. כלואים כאן" גמגם בהתרגשות דוגי. עוד מעט הוא וחברו הטוב יצאו משם.
"אבל.. איך נכנסתם לכאן?" שאל היצור
"אין זמן להסברים. תוכל ללחוץ על כפתור ההשמדה העצמית שנמצא על הקובייה, בבקשה?" התחנן דוגי בפני היצור
"אהה.. איפה הוא אמרת?" שאל היצור
"על הקובייה. אתה שומע? על הקובייה" ניסה לומר כמה שיותר ברור וחזק דוגי
"אוקיי.." גמגם היצור בפחד ולחץ.
"יש לכם אחרי התפוצצות גוף הקובייה חמש שניות להתרחק מכאן לפני שהפצצה הגדולה תתפוצץ וכל האזור במרחק חמישה מטרים מכאן יתפוצץ" נשמע קול קריין.
פצצה קטנה התפוצצה ופוצצה את גוף הקובייה.
דוגי ופרופסור פרקר עצמו את עיניהם בפחד.
היצור אחז בהם.
הוא הרים את דוגי ומשך את פרופסור פרקר על הרצפה.
"שלוש, שתיים אחת" אמר הקריין
"תתרחקו מכאן, מהר!" צעק היצור בפחד.