כישופים אפלים 3, פרק 6: כישוף המים – חלק ב'

הוא המשיך לרוץ להריסות. הדרקון התעופף לעבר אריק. כל פעם שהדרקון נחת על האדמה זכוכיות התנפצו לכל עבר. זכוכיות פגעו באריק ופצעו אותו. הוא דימם. "איי," כאב לו. הוא יכול היה להישבע שבאותו רגע הרגיש את שר האופל. עמודי אבן שהחזיקו את התקרה התמוטטו. הדרקון המשיך לירוק אש. כנפיו נפרשו לצדדים והאדמה נרעדה. פחד אחז באריק.
הוא לא הצליח לחשוב על כלום. הוא רק הרגיש חזק מאוד פחד. אבל הוא גם נזכר בכל מה שעבר עליו עם שר האופל. הוא כל-כך הפחיד אותו; הקול שלו; אותו קול במיוחד הפחיד; הרוח שעטפה אותו ונכנסה בו; העיניים… העיניים האדומות כדם שלו… המשפט ההוא… ששר האופל לא ינוח עד שלא יראה את דמו של אריק… לשר האופל יש את הכישרון להפחיד אחרים, חשב אריק.
"רלפדאין!" אריק כישף את הדרקון. אבל למרבה הפתעתו, כלום לא השתנה. "רלפאדין!" ניסה שוב, אבל הדרקון רק ירק אש יותר מהרגיל באופן קיצוני בתגובה. אריק לא היסס בכלל ומיד צרח את כישוף המים: "מונדמאר!"
אבל יחד עם כל זה ידע אריק שזה לא ינצח את הדרקון, ובטח לו את רצונו של שר האופל. הוא חייב לחשוב על כישוף, כישוף שכן ינצח אותו. בטוח יש כזה, חייב להיות כזה. הוא רק צריך להיזכר. אך כיצד ניתן לחשוב במצב כזה? במצב שכל שנייה היא להתאמץ לחיות? זה אפשרי בכלל? אריק חשב שהוא יודע את התשובה…
"ואסטאר!" צווח אריק. בזמן שהוא היה בסכנת-חיים, חשב אריק לאן נעלם שר האופל. מה, הוא לא רוצה לראות איך הדרקון הורג אותי? זה לא מספיק מעניין אותו? חשבתי שבגלל זה הוא הביא את הדרקון… ומה שאריק לא ידע, זה שאריק לא הדבר היחיד שמעניין אותו; אריק לא השבוי היחיד של שר האופל; אריק לא המטרה היחידה שלו…
מאי רצה במדרגות והייתה יכולה להישבע שמקיפים אותה רוחות רפאים. איכשהו היא הגיעה ליער אפל וחשוך. הוא הפחיד אותה יותר מכל. "פיטר… פיטר, אתה כאן?" לחששה, ואז הבינה איזו שטות אמרה. "אוי באמת, איך הוא יכול להיות כאן? באמצע יער בשום מקום…" אבל היא ידעה איך היא הגיעה ליער, וגם ידעה בערך את הדרך חזרה.
איפה שהייתה הממלכה, הולכים משם כחצי קילומטר מזרחה ונמצאים ביער אפל, חשוך, עתיק ומסתורי. היא רצתה להיכנס לשם. היא לא ידעה בדיוק למה, אבל משהו משך אותה אל היער. היא גם כן ידעה שזה יער מסוכן ועדיף שלא להתקרב אליו, אבל היא לא הייתה יכולה. היא נמשכה אליו כמו מתכת למגנט.
היא שמעה צרחות של אנשים נחנקים ומתים; אולי מחרבות, אקדחים או נשרפים אל מותם. מה שהיה בממלכה היה פשוט תוהו ובוהו, והכול הפחיד אותה יותר מדי. ואולי, כשראתה את היער, חשבה שתהיה מוגנת…? היא לא ידעה את התשובה לזה. אבל היא כן נכנסה ליער. היא עדיין לא ידעה אם היא עושה טעות או לא.
היה שם הד. כל מה שהיא אמרה, היא שמעה את אותו קול עונה לה בחזרה, כמו בומרנג. "הי," אמרה לניסיון, ושמעה את אותו הקול שלה בדיוק, חוזר אליה: "הי, הי… הי… הי…"
"יש כאן מישהו?" אמרה שוב, ומיד לאחר-מכן התחרטה על כך. הרי אם יהיה כאן מישהו, הוא יכול להיות אדם מסוכן, מכשף מרושע או רוצח קטלני. ובינתיים קולה חזר אליה בהד: "יש כאן מישהו? יש כאן מישהו…? …כאן מישהו…? …מישהו…? …מישהו…?"
ההד הפחיד אותה. הוא נתן לה תחושה כאילו באמת יש כאן מישהו, שעונה לה בחזרה בהד ומפחיד אותה שוב ושוב. אבל היא ידעה שזה סתם בראש שלה והיא מפחדת לשווא. לפחות מההד לשווא.
אבל אז היא שמעה קול. וזה לא היה הד. היא גם הרגישה שעוטפת אותה רוח, רוח קרה כמו קרח… אבל היא הרגישה שזה לא היה שר האופל. איכשהו, היא ידעה שהפעם זו סתם רוח קרה של הלילה, והטל שמטפטף עליה לא קשור כלל למשהו מאיים… אבל הקול כן. וזה לא היה קולו של שר האופל. היא שמעה אותו פעם קודמת, כשהייתה במקום עם אריק – ועיניו היו אדומות כדם…
הפעם זה היה שונה. זה היה קול של בן אדם. של מישהו. מאי עדיין לא הייתה בטוחה אם זה אדם טוב, לצידה, או רע שרוצה להרוג אותה. היא פחדה, משני המקרים. אבל היה ברור לה מאיזה מקרה יותר…
"מי שם?" שאלה. רעד עבר בה. "הלו?" היא צעדה אחורנית באיטיות רבה, חוזרת על עקבותיה. "אני יודעת שיש שם מישהו… מי זה?" היא גמגמה ורעדה כל-כך. "הלו… צא אל אור הירח!"
היא בלעה את רוקה כשראתה את הצל שלו, אבל היא עדיין לא הייתה בטוחה אם זה חיה או מכשף. "הלו…" ליבה פעם בחוזקה רבה מדי. "מי זה…?" היא התנשמה והתנשפה. היא הרגישה שבטנה מתהפכת.
וכשהצל התאדה והוא נחשף אל אור הירח, מאי קפאה.
באותו הזמן, בשעת חצות הלילה, אריק לא ידע שקרוב אליו מאוד נמצא חברו הטוב ביותר, כלוא.
פיטר היה בתא קטן, צפוף ומחניק. מסביבו הקיפו אותו סורגים, מהסוג החזק ביותר. למען האמת, הוא היה קרוב אל אריק, עד ששמע חלש פה ושם צרחות של שמות כישופים. פיטר לא יכל שלא לצרוח אליו, "אריק! אריק!" הוא צרח לו. זה היה בשבילו העינוי מהסוג הנוראי ביותר (לשמוע את חברו הטוב ביותר צורח לעזרה זה באמת לא הדבר הכי נעים בעולם), ולפיטר זה היה קשה במיוחד. הוא התנשם, "אתה יכול, אתה יכול, אתה מסוגל…"
הוא היה כבול באזיקים עם שרשראות באורך של רק כמטר אחד, אשר היו תלויות על עמוד. פיטר לא יכל לשבת, ועייפה אותו העמידה. הוא לא ידע כמה זמן הוא עומד שם, אבל הוא יכול היה להישבע שעמד כך יותר משלוש שעות. "הצילו! הצילו!" צרח. הוא לא חשב שזה יעזור לו במשהו, אבל הוא גם היה בטוח שזה לא יכול להזיק לו. פיטר דמיין שאולי מישהו, או מישהי, שיעברו כאן איכשהו במקרה, יראו אותו ואיכשהו יצליחו להציל אותו. כן, הוא ידע שבמשפט הזה יש יותר מידי 'מישהו', 'מישהי' ו'איכשהו', אבל עדיין הייתה לו תקווה.
על-כל-פנים, רצה יותר מכל לראות את מאי. הוא אהב אותה והתגעגע אליה. כל הזמן הזה, שהיה שבוי שם, חשב עליה ללא הפסקה. "הו, מאי. אני מתגעגע אלייך," הוא לא שם לב שנאנח ואמר זאת בקול רם.
הוא לא ידע כמה זמן עוד יישאר ככה. הוא עמד שם כל-כך הרבה זמן, כלוא, כבול, ראשו ריק ממחשבות כמו מדבר סהרה. יכול להיות שכאן אני בטוח? למה המכשפים הביאו אותי לכאן במקום להרוג אותי במקום? הרי בחוץ מאות אנשים, אני מניח, נרצחים שם, מתחת לאור הירח. ואותי כלאו? ייתכן ששר האופל רוצה לדבר איתי? או שהוא רוצה להרוג אותי בעצמו, בדרך אכזרית?
קטעו את מחשבותיו קולות המנעול של הדלת שמישהו בא לפתוח. ליבו של פיטר פעם בחוזקה. ואז, כעבור מספר שניות, הדלת נפתחה.
ואיכשהו, הרגיש שאלה השניות האחרונות בחייו.
והוא ידע גם למה.