כישופים אפלים 3, פרק 4: אש ורסיסים – חלק ב'

כוחות נוראים, מסוכנים, שאין אותו כוח נגדי שמסוגל להתמודד מולו. ואת זה מאי ידעה. אבל היא לא העלתה על דעתה כמה כוחות נוראים יש לו. וזה לא היה לה אכפת. היא רצתה להציל את פיטר. והיא ידעה שהיא תצליח, גם אם זה יעלה לה בחייה. בנוסף, היא ידעה שזה עתה היא סתם מבזבזת את זמנה – הרי הדלת הניצבת מולה לא תיפתח פתאום. וגם אם כן, היא נתונה בסכנה עצומה. לכן מיהרה לרוץ ולרדת במדרגות הצרות והגבוהות.
"אה!" נאנקה, בעודה כמעט נופלת.
העצים איימו עליה מכל עבר, לפחות כך היא הרגישה. הרוחות התגברו והתעצמו מרגע לרגע, ולא נראה היה שהן יפסיקו בקרוב. המדרגות היו כל-כך צרות כך שהיה ניתן ליפול מהן בקלות מגובה חמישים מטרים ולקרוע את המפרקת. אבל יחד עם כל זה… הזמן הרגיש נצח. מאי הייתה מספר רגעים באותו מקום, וכבר הרגישה כאילו היא שם שעות אם לא ימים, חודשים אם לא שנים. הזמן לא עבר.
"הצילו! הצילו!" צרחה. היא הרגישה כמו עומדת בהר געש שעומד להתפרץ בכל רגע בעודה עולה אל הפסגה. אבל עמוק בליבה, ידעה שבשביל פיטר, או בשביל הקרובים ביותר לליבה, היא תעשה הכול.
באותו הזמן בדיוק, סימון המשיך לטפס במעלה ההר. הוא כל רגע כמעט נפל, אבל אמר לעצמו שוב ושוב שהוא לא יפסיק; אמר לעצמו שהוא מסוגל ליותר; לא הפסיק לומר לעצמו שהוא לא יעצור עד שיגיע לפסגה…
אבל הוא נעצר ברגע ששמע משהו מלמטה.
זה היה קול. הוא זיהה אותו. הוא ידע בוודאות שזה קול של בת, קול של מישהי שעברה יחד איתו את כל המסע הזה… אבל לא ייתכן שזו זוהר, הרי זוהר חזרה לביתה עוד בתקופה שהם היו בברזיל. אם כך גם לא דנה. לא נותר לו אלא להביט כלפי מטה. אבל הוא פחד מזה; הוא פחד מלהסתכל על הגובה שבו הוא נמצא; הוא פחד לדעת שהוא באמת בסכנת-חיים וזה לא חלום…
"סימון?!" היא נבהלה שם למטה, "מה אתה עושה שם?!"
הוא הביט למטה וראה את יסמין. "יסמין!" קרא.
הוא ראה שהיא מפחדת. היא כיסתה את פיה בידיה. "רד משם מיד!"
סימון השתעל. "הייתי עושה את זה בשמחה אם זה היה כל-כך פשוט." הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות, אבל יסמין גילתה לו כבר את התשובה.
"זה לא מצחיק!" קראה מלמטה, "רד משם! אתה יכול ליפול ו… אני לא רוצה לחשוב על זה."
"למזלך שלא ראית אותי כמעט נופל," סינן.
"מה?! מה אמרת?"
"מה?"
"אני לא צוחקת איתך, סימון. זו סכנת-חיים ו – " יסמין החליפה נושא, "תגיד, למה בכלל עלית לשם? מה זה נותן לך חוץ מזה שאתה יכול בקלות…" בשנית היא לא המשיכה את המשפט. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על מישהו או מישהי קרוב אליה… מת.
סימון נאנח. "איך אני אסביר לך…?"
"מה יש פה להסביר? רק תאמר לי למה."
"רציתי לראות מה קורה בממלכה וגם לראות איפה ארתור," הצטדק.
"אה, וגם להרוג את עצמך על הדרך?"
הוא התנשם. "חשבתי אמרת שזה לא מצחיק."
"צודק! חכה, אני באה לעזור לך." אמרה יסמין והחלה לטפס במעלה ההר, אבל הסכנה הייתה עצומה והדרך הייתה ארוכה כך שסימון היה חייב לומר לה משהו.
"מה פתאום, מה השתגעת? אני יורד, אני יורד." אמר סימון ובשפתיו חיוך קל, אסיר תודה על כך שהחזירה אותו לפרופורציות. הוא לא שמע את יסמין עונה לו משהו, ואם היא אמרה משהו אז כנראה היא אמרה את דבריה חלושות. הוא גם לא ראה אותה, כי היה עסוק בלרדת מההר בזהירות רבה.
אבל סימון עדיין אינו ירד מההר, והוא עדיין היה בסכנה. המלאכה הייתה מרובה והוא יכל ליפול בכל רגע. כל צעד שסימון עשה כדי לרדת מעט מההר, יסמין חשבה שהוא עומד ליפול וצרחה מבהלה את שמו, בעוד הוא מגחך מהסיטואציה. היא אמרה לו משהו כמו, "אמרנו שזה לא מצחיק," ואז הם צחקו, שניהם ביחד.
אם אריק היה שם ואינו נתון בסכנה עם שר האופל, לבטח היה מקנא. הרי יסמין היא חברתו, ולראות אותה צוחקת עם מישהו אחר, דואגת לו או עוזרת לו, לא היה אומר לה כלום אך עמוק בליבו, היה שם משהו. אולי רגש. רגש של קנאה.
אחרי כרבע שעה שנראתה כנצח, ירד סימון מההר בריא ושלם.
אך הסכנה עדיין איננה חלפה. אמנם סימון ירד מההר המסוכן, אבל בקרקעית הם לא פחות נתונים בסכנה. בדיוק כמו אריק.
"מה אתה רוצה ממני?!" אריק צרח בעוד הוא מרגיש את שר האופל עוטף אותו מכל הכיוונים ולא נותן לו לברוח.
אתה באמת לא יודע? אמר אותו קול חזק ומפחיד.
"לא!" צרח, "בבקשה, הנח לי. הנח לי ולחברים שלי, ותן לנו לחיות." אבל אריק ידע שהתחננויות לא יעזרו לו ושזה חסר-כל-טעם, אבל כל אדם נורמלי היה נלחם על חייו, בדיוק כמוהו.
הקול חזר, אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה, אריק. ומה שאני כן רוצה, אריק, הוא מוות. אריק, אני רוצה לראות את דמך בקרקע, לחוש אותה, להרגיש אותה. ואני לא אוותר.
"אבל למה?! למה אתה רוצה את זה? בבקשה, הוד מעלתך, שר האופל." לרגע לא קלט אריק שזה עתה מתחנן לשר האופל ומכנה אותו כ'הוד מעלתו'. אבל לא הייתה לו ברירה, והוא חזר על זה שוב ושוב, בזמן שהקול נדם.
"הוד מעלתך, שר האופל העצום, אעשה כל מה שתבקש. רק שחרר אותי. שחרר אותי מכאן."
אריק, זה לא יעזור לך. אתה, אריק, זה שנלחם ועבר מסע כזה כדי להגן על השלום, בוא נראה אותך נגד הדרקון. נגד הדרקון העצום. אם תישאר בחיים, אשחרר אותך מביתי, אבל זה לא אומר שאתה לא תהיה נתון בסכנה. ואני מדגיש, אם תישאר בחיים.
רעד חלף בגופו של אריק כששמע משפטים אלה. הוא בלע את רוקו.
לפתע הייתה דממה מוחלטת, דממת-עולם, והרוח פסקה לחלוטין, עד כדי שכבר הורגש כי לא היה אוויר. השקט היה הדבר המלחיץ ביותר שחש אריק. הוא הזיע. זיעה קרה. הוא הניח את ידו על מצחו הכואבת, כמו פלדה רותחת שהצמידו לגופו.
המשפטים ששר האופל הנורא אמר הדהדו במוחו של אריק שוב ושוב, ללא הפסקה. אריק, זה לא יעזור לך. בוא נראה אותך נגד הדרקון. נגד הדרקון העצום. אם תישאר בחיים… אם תישאר בחיים… אתה נתון בסכנה, אם תישאר בחיים… אם תישאר בחיים… הוא שמע את זה בראשו, באותה דממה.
ואז, האדמה נרעדה. זכוכיות התנפצו ברעש אדיר.
וצווחה מחרישת אוזניים העבירה בגופו של אריק רעד ופחד בזמן שליבו פעם בחוזקה כה רבה, עד כי היה בטוח שבעוד רגע ימות מדום-לב.
הוא ידע שהצווחה הייתה של הדרקון.
איך ינצח אותו? איך זה יהיה אפשרי בכלל? ושר האופל… הוא אמר, "בוא נראה אותך נגד הדרקון." וזה אומר ש… הייתכן שזהו הדרקון העצום בעולם? אריק היה בטוח שהוא הולך למות בעוד מספר דקות אם לא שניות, והוא לא יכול היה לעמוד באותו מתח. זה כבר היה לו יותר מדי.
לפתע ראה אריק משהו.
משהו מגיח מבין הצללים. משהו כביר שלא ניתן להינצל ממנו.