כישופים אפלים 3, פרק ראשון: לורד הלהבות – חלק א'

קולו של אריק נבלע בחשיכה. לא היה אף אחד ששמע אותו, ולמען האמת, אף אחד גם לא יכול היה לשמוע אותו. הוא כל כך פחד. הוא ראה אותו. הוא ראה את פניו… את פניו של שר האופל. והוא לא האמין למה שקרה. יותר נכון, הוא גם לא ידע איך לומר זאת לאחרים – כמובן אם ייצא מהמצב אליו הוא נקלע. ראשו של אריק התרוצץ במחשבות. עתה ידיו היו כבולות באזיקים שאין להיחלץ מהם, אבל הוא ידע שהוא לא הולך למות. הוא לא ייתן לשר האופל את התענוג. הוא הולך לחיות, ובגדול. הוא לא ישקוט לעולם, עד שינקום באופל. הוא ינקום, על רצח הוריו. ואריק לא יפחד ממנו.
סיפרו על שר האופל הנורא דברים רבים: שהוא מפחיד, נורא, מסוגל לערוף את ראשם של מיליונים בהזזת אצבע אחת ועוד מלא דברים מזעזעים שלא ניתן לחשוב עליהם או שיהיו במציאות. אבל איתו זה קרה. כל הדברים הנוראים האלה, יכולים לקרות אך ורק בגלל שר האופל. וזה עתה… זה עתה אריק לא מצליח לקלוט שחברו הטוב ביותר, שאיתו עבר את הכול ושכנע אותו ללכת לבית הספר לכשפים, שסיכן את חייו אלפי פעמים, שעבר איתו גם את הדברים הטובים וגם את הפחות טובים, את הכעסים ואת הדמעות… פיטר נשבה בכלא. אבל אריק ידע שהוא יציל את פיטר, לא משנה מה יקרה לו. אבל בנוסף, הוא רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.
בזמן שאריק היה כלוא, בממלכה האבודה ביערות האמזונס הכול הלך והחמיר, כתוהו ובוהו. לא היה אף דבר שיכול היה לעצור את מה שקורה שם. מאי צרחה. היא נאנקה לצאת מהממלכה הזאת. היא רצה. היא הביטה סביב וחיפשה את הפתח שממנו תצא לעולם הרגיל והנורמלי לחלוטין, בלי כל הכישופים האפלים והנוראיים שסובבים סביב מוות כל הזמן. היא רצה להחזיר את הגלגל לאחור, אבל זה לא היה אפשרי. עתה היא בסכנה. כל רגע המכשפים הקטלניים מסוגלים לרצוח אותה ולגעת בדמה בידם. מאי כל כך רצתה לשוב אל העולם, וידעה שזאת הדרך היחידה שלה לא להיות בסכנה הזאת. אבל היה ברור לה דבר נוסף – היא לא תשאיר את חבריה מאחור. היא לא תיחלץ לבדה לעולם הרגיל, בלי כל השאר. ובמיוחד, לא בלי פיטר ואריק. היא מוכרחה להציל אותם.
סימון רצה להילחם. כנראה שזה היה אופיו. הוא לא רצה לברוח, אלא להילחם על החופש, החירות והחיים. אבל הוא אינו יכל עקב העובדה שאין לו כלי נשק והוא כלל לא יודע כיצד להשתמש בשרביט ולהטיל כשפים. בדיוק בגלל זה חיפש את ארתור. סימון היה בטוח שארתור יוכל לסייע לו. הוא נמלט ממספר כשפים שכוונו אליו במדויק, ובזכות הזריזות והמהירות שלו הוא ניצל. "ארתור!" צרח. הוא הביט לכל עבר ולא ראה את מי שחיפש. הוא נזכר בהר. הוא ידע שיש את ההר הגבוה שממנו רואים את כל הממלכה כולה. הוא היה בטוח שלשם אף אחד לא יגיע אליו; אף אחד לא ימצא אותו ובנוסף יראה את כל מה שמתרחש בממלכה. הוא כל כך קיווה שבאותה הזדמנות זו יראה גם את ארתור… הוא רץ בזמן שמכשף נמוך קומה רץ אליו ממזרח עם שרביט בידו, אבל סימון הניח לרגלו לבעוט בפניו של אותו המכשף, ולהמשיך לרוץ אל ההר. כשהגיע, הבין שההר פי כמה וכמה מסוכן הרבה יותר ממה שחשב סימון. אבל לא הייתה לו ברירה… הוא יעלה עד לפסגה וילחם על חייו ועל חיי כל אלה שמגיע להם לחיות.
באותו הזמן בדיוק, אריק שמע קול. קול קר. קול גבוה. אריק ידע שאותו קול מהווה איום נגדו. זה לא יכול להיות מישהו טוב, או מישהו שבא להצילו. זה קול רע; קול נוראי שיכול לרצוח בני אדם רק אם ישמעו את אותו קול קר וקטלני. ליבו של אריק פעם במהירות ובחוזקה. אריק, אריק. מתי תקלוט שאתה הולך למות? אריק שמע את הקול הזה ונחנק. עכשיו היה בטוח שזה שר האופל. שר האופל הנורא, מדבר אליו. וזו הפעם הראשונה ששמע אריק את קולו של שר האופל. למען האמת, עכשיו היה בטוח שזה גם יהיה הקול האחרון שישמע אי-פעם. זה היה קול מפחיד. אין מילים לתאר את אותו קול. זה קול נורא. זה עתה אריק פחד, כמו שמעולם לא פחד בחייו. זה עתה, קולט אריק שהוא הולך למות, וכל המלחמה שלו הייתה לשווא לחלוטין. הוא סתם סיכן את עצמו, וכיצד לא הבין?
אריק, אריק. אתה אדם טיפש. מה חשבת לעצמך? שתוכל להיות מלך? האומנם? אל תכחיש, אריק. זה ברור שעמוק בליבך, עמוק בתוכך, רצית להיות המלך כאן. אבל זה לא היה הולך לקרות, אריק. אתה אדם פשוט, נער פעוט שאפילו לא מסוגל להציל את חבריו, אלא רק מסכן את עצמו יותר ויותר. אריק, שגית. ועכשיו זה נגמר. עכשיו, הגעת אל הסוף. זהו סופך, אריק. ורק דקה לפני זה, אני רק רוצה להיות בטוח שאתה יודע…
בכל פעם ששמע אריק את קולו של שר האופל קורא בשמו, ליבו נצבט. הוא חש כאילו יש בליבו פצצה מתקתקת, שנותר לה אך ורק עוד שלושים שניות והיא תוכל לצאת החוצה… להתפוצץ. כששמע אריק כל משפט של שר האופל, רצה אריק לצרוח. לצווח "תשתוק כבר! תשתוק!" אבל הוא לא הצליח, כאילו הוא כבול גם בנשמה וכאילו שר האופל לקח לאריק את קולו. אבל פתאום, חש אריק ברוח קרה, רוח קפואה, שנתנה לאריק את הדחיפה לדבר, והוא קטע את קולו של שר האופל כמו סכין שחתכה מישהו בפתאומיות. "מה אני יודע?!" צרח. אריק התפלא ששאל מה הוא יודע ולא אמר לו לשתוק או שיצליח לחיות, לא משנה מה יקרה. הרגיש אריק את ראשו מסתחרר, רגע לפני שצרח. הוא חש את ראשו מתנועע לכל עבר, כאילו שר האופל שולט באריק כמריונטה. ואז הגיעה הרוח… אותה רוח שהחזירה לאריק את הכול. "מה אני יודע?!" צרח אריק.
שהוריך מתו, המשיך הקול כאילו שאריק לא קטע אותו מעולם. אתה ידעת זאת עוד בעבר, אבל התכחשת לאמת. לא רצית לדעת את זה. שכנעת את עצמך שאתה טועה, שהם חיים ומחכים לך. אבל הם לא, אריק. הם לא. מתי תבין שאני מסוגל לעשות הכול? תקלוט את זה, אריק, אני מסוגל לעשות הכול.
אריק לא הצליח לדבר, כאילו הוא שקוע באמצע אוקיינוס בתחתית, בקרקעית, כך שאי אפשר לנשום כלל. בדיוק כך הרגיש עתה, והקול הנורא, האיום, שכבר הרגיש אריק כאילו הוא נרצח בידי אותו קול, המשיך לדבר, לאיים ולהפחיד.
האגדות שסיפרו עליי, אריק, נכונות ביותר. אני מסוגל לערוף את ראשם של מיליונים בהזזת אצבע; אני מסוגל לשתות נשמות בקשית; אני מסוגל להוציא עצמות של בני אדם כשאני נושם ואני מסוגל עוד אלף ואחד דברים שלא חלמת עליהם. אריק, אני מסוגל הכול. מתי תבין שאני כל-יכול? אני רוח, אריק. אני רוח. אני יכול גם להיכנס בתוכך ולגרום לך לעשות דברים שאתה לא חושב שאפשר לעשותם, ואתה גם לא יכול לחשוב את זה. אריק, תקלוט שלא תוכל לנצח אותי לעולם. ועכשיו… הגיע סופך.
כל המחשבות שהיו לאריק לפני ששמע את הקול, אבדו. אותן המחשבות התנדפו להן. מוחו של אריק היה ריק. אבל ישבה בליבו מחשבה אחת… בתוך-תוכי-ליבו, היה בטוח אריק שהדבר האחרון שיראה בחייו, זה את שר האופל. שר האופל הנורא, הרוח המזוויעה, עם העיניים האדומות, שוררת מולו וחוגגת בניצחון. האומנם? לפני מספר דקות היה בטוח אריק שזה לא יקרה, שהוא לא ימות. ועכשיו, הכול התהפך, הכול השתנה.
הוא הולך למות. והוא לא ראה את הוריו. מעולם.
ואם הוא ראה אותם, אי-פעם, כשהיה עוד תינוק בן יומו, הוא לא זוכר אותם כלל. לא את איך שהם נראו, את קולם, את הדיבור שלהם או התנהגותם. הוא לא זוכר דבר. אריק חשב עליהם. על הוריו. הם שמרו עליו וכל-כך אהבו אותו; הם דאגו לו ועזבו את הממלכה בשבילו. עד ששר האופל הגיע והם היו מוכרחים לעזוב, בשבילו. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור, לחזור אחורה בזמן, חשב אריק, לא הייתי הולך לבית הספר לכשפים. הייתי נשאר באוסטרליה, בבית שלי, במקום בו אני גר. כל-כך הייתי רוצה לחיות רגיל, בשלום, בלי מתח וכל הזמן להגן על חיי ועל חיי חבריי. אם היה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, הייתי חי חיים רגילים. חיים רגילים לגמרי. אבל זה בלתי-אפשרי. ואני צריך לקבל את העובדה, שאני הולך למות עכשיו. ואז נזכר אריק בחבריו. הוא לא ינטוש אותם כשהם בצרה! הם זקוקים לעזרה! הוא הכניס אותה לעניין הזה, והוא בטוח שהוא גם יוציא אותם מזה. ועכשיו נזכר בפיטר. שהמכשפים הנוראיים כלאו אותו. אריק נזכר במה שקרה לפני שנתפס:
"אריק!" צרח פיטר. שני מכשפים תפסו את פיטר בידיו, החזיקו אותו חזק והכאיבו לפיטר כמו שלא הכאיבו לו מעולם. אבל אריק לא הסתכל לפיטר. הוא היה עסוק מדי במאי שהחלה לרוץ לעבר ארתור עם שרביט בידיה.
"לא, מאי! לא," צעק אריק. "חזרי לכאן מיד! זה מסוכן מדי!" הוא התחיל לרוץ לעברה והתחנן שתחזור אליו ולא תהרוג את עצמה. "חזרי! מאי, חזרי!" זה היה לשווא. היא לא הקשיבה לו. אריק תהה אם היא בכלל שמעה אותו. "טיפשה," סינן אריק. הוא ירד מגבעה קטנה ונתקל ביסמין שרצה ממערב.
"אריק!" התרגשה לראות אותו. "אריק, אני פוחדת. אני לא יודעת מה לעשות."
אריק ניסה להרגיעה, אבל לא היה בטוח מה לומר לה. "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר. אני כאן," חיבק אותה, אבל היא קטעה אותו.
"אנחנו הולכים למות, נכון?" שאלה יסמין. אריק שתק, והיא המשיכה. "נכון? אתה יודע שאני צודקת!" היא הכתה אותו קלות בכתף. "אריק, בוא נחזור. בוא נסוג! אנחנו לא צריכים לסכן את עצמנו ככה! אתה יודע שאני צודקת!"
אריק נשם עמוק, "מה זה משנה אם את צודקת או לא? אנחנו גם ככה לא יכולים – " אמר אריק וניסה לא לצעוק, בניגוד ליסמין שצעקה, "מה זאת אומרת אנחנו לא יכולים?! זה ארתור, נכון? הכול בגללו. הוא מסכן את כולנו, אריק! אני מתחננת בפניך, בוא נחזור. מסוכן פה יותר מדי גם ככה."
"אבל – " נאנק אריק ופתאום יסמין קטעה אותו. "אריק…" היא הצביעה מאחוריו. אריק הסתובב אחורה ולא האמין למראה עיניו.
פיטר המשיך לצווח אליו. "אריק! אריק!" הוא נטף זיעה ורגליו בעטו באדמה במהירות. הוא ניסה להיחלץ מפני המכשפים אבל כל דבר שניסה רק הכאיב לו יותר. הוא עשה שריר וניסה להכות בשני המכשפים עם הגלימות, אבל ידיו כאבו לו כמו שלא כאבו לו מעולם. הוא לא רצה לוותר, אבל יחד-עם-זאת גם לא הצליח לנשום מהלחץ. "אריק!"
אריק רץ במעלה הגבעה. הוא הזיע. "פיטר! לא, פיטר!" הוא רדף אחריו אבל המכשפים רצו. היה תוהו ובוהו ואריק ראה מספר יצורים מכים פיות קטנות ומתוקות. אריק המשיך לרוץ אחרי פיטר, "לא! פיטר!"
"אריק…"
"אני מבטיח שאציל אותך, פיטר! אני מבטיח! הם לא יתפסו אותך! לא אתן להם! הם לא – " ופתאום פיטר והמכשפים הנוראים נעלמו מעיניו. פיטר נשבה.