כישופים אפלים 3, פרק 2: לורד הלהבות – חלק ב'

אריק פקח את עיניו וחזר לחדר בו הוא נמצא. הוא הרגיש כל-כך נורא. אילו היה מסתובב אחורה ולא רץ לשווא אחרי מאי, אולי הכול היה אחרת עכשיו. אבל זה קרה, והוא חייב להחזיר את פיטר. הוא לא ייתן להם להרוג אותו, הוא לא ייתן. ואז שמע אריק את הקול. הוא חזר. שר האופל חזר לכאן, לחדר. אריק נחנק בשנית רק משמיעת הקול. אז, אריק. איך זה לחוש את השניות האחרונות בחייך?
אריק התפלא שאין לו עתה את המחסום הזה שהוא לא מצליח לדבר. עכשיו הוא הצליח, והשתדל להיות אמיץ. להיות אמיץ מול שר האופל. "אתה טועה! אלו לא השניות האחרונות בחיי!"
אתה בטוח? ידיו של אריק היו מתוחות לצדדים בין שני עמודים ושלשלאות האזיקים הרעישו ברצון להשתחרר. אריק הרגיש חום בידיו, והניד את ראשו לצדדים לראות מה מניע את החום. והוא לא האמין. זאת הייתה להבת אש שאט-אט נהייתה גדולה יותר ויותר והקיפה אותו. אריק הבין. הוא הולך להישרף. הוא לא ידע מה לענות לו. הוא בכלל לא היה בטוח, וידע שאלה השניות האחרונות בחייו.
האש גדלה. אז אתה מבין, אריק? אני הלורד. לורד הלהבות. אריק, שום דבר לא יעמוד בפניי. אריק לא ידע מה לעשות. בעוד מספר שניות הוא הולך להישרף. איך יחלץ מהמצב הזה? זה אבוד. הכול אבוד. הוא הולך למות, והוא כנראה צריך להשלים עם העובדה הזאת. אבל הדהד במוחו הקול. קולו של שר האופל. אני הלורד. לורד הלהבות. למה הוא התכוון? "לורד הלהבות"? מה זה אומר?
קולו של שר האופל פסק ואריק הבין למה. אולי שר האופל הוא כל-יכול, אבל הוא בטוח טיפש יותר משחשב. האש שרפה את השרשראות ואיכשהו הצליח אריק להשתחרר. המקום היה מקום ענק. הכול היה כחול והכול היה עשוי מזכוכית. בלטות הרצפה היו מעוינים לבנים אך מסגרתם הייתה כחולה וחצי-שקופה. היו שם מלא דברים שבירים.
אריק החל לרוץ וחיפש אחר היציאה. הוא חש ברוח עזה שהתגברה מרגע לרגע, והוא הבין שזה כנראה שר האופל. אתה לעולם לא תצליח לצאת! הקול חזר, ואריק צרח. "אתה בטוח?" הקול נהייה קר וגבוה יותר ויותר. אריק, אתה עדיין לא קולט שאני הלורד?
אריק המשיך לרוץ והרגיש שהרוח נכנסה בתוכו, הולכת איתו לכל מקום ויחד-עם-זאת חוסמת אותו מלרוץ. אבל אריק חזק. שר האופל לא ישבור אותו כל כך מהר. אריק לא ייתן לזה לקרות.
ואז, פתאום, ראה אריק בעוד מאה מטרים דלת. היא הייתה דלת מסתורית. אריק לא ידע מה הוא ימצא מאחורי הדלת הזאת, אבל ידע שהוא הולך להיכנס – או לצאת. הוא התקרב לדלת יחד עם שר האופל. אבל מה זה ייתן לי להיכנס אם שר האופל נכנס אליי? חשב אריק, זה לא יעזור לי בכלום. זה אבוד. אריק פתח את הדלת ונכנס. לפתע הרגיש אריק הקלה, כאילו שר האופל כבר לא בתוכו. הוא סגר את הדלת והתנשם והתנשף. ואז אריק הביט סביב.
באותו הזמן בדיוק, סימון המשיך לטפס במעלה ההר. העמל היה קשה כל-כך, מעבר ליכולתו של בן-אדם, אבל סימון לא התייאש. קצת עבודה קשה לא תעצור אותו. ברגעים אלו הוכיח לעצמו שיש לו כוח רצון, שהוא לא מתייאש מהר ואין שום דבר שיעמוד בפניו. הוא נלחם על חייו, בדיוק כמו כל האחרים. אבל אז קרה משהו לא צפוי. לא משהו שסימון ציפה לו.
היה בלתי-אפשרי רק ללכת במעלה ההר, אלא היה צריך לטפס, להחזיק באבנים בידיים ולעלות. זו הייתה עבודה קשה מאוד. ולפתע, רגליו של סימון נפלו עקב אבן חלקלקה למדי. אם יניח לו ליפול, הוא ימות בוודאות. הוא על הר גבוה מאוד מעל פני האדמה, וברגע הזה, כשרגליו באוויר… כשהוא בין שמיים לארץ… הוא בקלות רבה מדי יכול למות. אבל סימון ידע שהוא לא ייתן לזה לקרות.
"לא! לא!" צעק, "הצילו! הצילו!" צרח למרות שידע שאף אחד לא יכול להציל אותו. אולי בכישופים? אולי בקסמים מרחוק? ייתכן, אבל כיצד? לא. זה לא יהיה אפשרי. הוא מוכרח לבדו לעלות ולהמשיך לטפס במעלה ההר. גם בשביל לראות מה קורה בממלכה, איפה אריק, פיטר ואיפה כולם, וגם איפה ארתור. אבל האם זה שווה תמורת סכנת-חיים? ברור שלא. אם יצליח לעלות, הוא מיד יתחיל לרדת בזהירות. אבל עכשיו הוא צריך לעלות.
הוא נאבק עם רגליו באוויר. "לא! לא!" אבל לא היה בכך כל טעם. רגליו לא הצליחו לגעת באבנים, והוא לא ידע איך הוא ייצא מהמצב הזה. זה מסוכן מדי, אבל אסור לו למות. לא ייתכן שהוא ימות.
מאי רצה. "אריק! אריק!" היא ידעה שהיא הייתה אשמה לכך שאריק נתפס בידי שר האופל, והיא לא הייתה מסוגלת לשאת את אותה המחשבה. בגללה, אך ורק בגללה, אריק בסכנת-חיים, וייתכן כי הוא כבר… איננו חי? לא! לא! נאנקה מאי, לא ייתכן שהוא מת, לא ייתכן! אריק הוא אדם חזק, ואני בטוחה שגם שר האופל לא יצליח להרוג אותו בקלות כזו. לא, לא, זה בטוח לא קרה. אני רק מקווה… שזה גם לא יקרה! אני מוכרחה להציל אותו! זה קרה בגללי… אז הוא גם יינצל בזכותי. מאי נזכרה ברגע הזה, איך אריק נתפס והיא… לא הצילה אותו:
מאי רצה וחיפשה את הפתח ממנו יוצאים מהממלכה הזו. אבל לא, היא לא תנטוש את חבריה! היא ירדה במורד הגבעה ושמעה את אריק צועק אליה: "מאי! חזרי הנה!" אבל זה היה קול חלש והיא רצתה להגן על עצמה ולמצוא את ארתור. ייתכן שאחרי זה שמעה קול מעומעם של פיטר צועק לאריק, אבל היא לא ידעה אם זה מציאותי במוחה שלה. היא המשיכה לרוץ ואז התחבאה מאחורי גזע עץ עבה.
היא לא ידעה למה, אבל משהו בתוך ליבה גרם לה לעשות זאת. היא הציצה מתוך העץ וראתה את אריק מדבר עם יסמין. היא חזרה להתחבא מאחורי העץ ואז סיננה לעצמה, "טיפש. יסמין חשובה לו יותר ממני?" לרגע זה נראה היה לה טבעי לגמרי לומר זאת, אבל כעבור מספר שניות לא האמינה שאמרה את זה. יסמין היא חברתו ואריק לא מעניין אותה בכלל! למען האמת, גם אריק קרא לה אבל היא לא הקשיבה לו והמשיכה בשלה. "מתי נהייתי כזאת אגואיסטית?" מאי לא שמה לב שאמרה זאת. היא הציצה בשנית מתוך העץ ואז ראתה את יסמין בדיוק הולכת ואת אריק רץ.
"מעניין… למה הוא רץ?" שאלה מאי. מזווית עיניה היא לא יכלה לראות שחטפו את פיטר. ואז היא הרגישה רוח חזקה, חזקה מאוד, כמעט וכמו טורנדו, חולפת לידה – או עליה – במהירות, ו"נכנסת" לתוך אריק. הייתכן? האומנם? מאי לא חשבה פעמיים ורצה לאריק. "אריק! לא!"
היא התקרבה אליו יותר ויותר ואז ראתה שעיניו של אריק היו אדומות כדם. "אריק?" מאי נחנקה. היא ראתה את פיו מדבר, אבל ידעה שזה לא היה קולו. זה היה קול מפחיד. מאי ממש פחדה ממנו. באותו רגע היא הייתה בטוחה שהיא הולכת להתעלף מאותו הקול. אם את לא רוצה שיקרה לך מה שהולך לקרות לאריק, לכי. לכי לפני שאתחרט.
"מה?! מה הולך לקרות לאריק?! אריק! תתעורר!" היא לא ידעה למה אמרה לו זאת, כי הוא בכלל לא היה רדום, אבל היא אמרה לו את זה ולא התחרטה. הקול חזר והייתה סופה של רוח. היא לא ידעה שבדיוק בגלל הרוח הזאת סימון זה עתה בסכנת-חיים ובדיוק בגלל הרוח רגליו החליקו בהר.
את באמת לא מבינה מה הולך לקרות לאריק?! הקול היה עצבני. מאי הנידה ראשה לשלילה במהירות. אריק זה עתה היה רדום וראשו התנועע מצד לצד כאילו באמת נכנסה בו רוח. ואז, רגע לפני שהרוח פסקה ואריק נעלם, מאי נחנקה והקול אמר: אני מוות.
מאי התעוררה בצרחה. "אני הולכת להציל אותו! אני הולכת להציל את אריק!"
אבל לא רק אריק היה בסכנה. באותו הזמן בדיוק, סימון המשיך להיאבק היותו בחיים. "קדימה, סימון. קדימה, אתה יכול. אתה מסוגל." מלמל לעצמו. הוא התאמץ להצליח לעמוד בין האבנים. אבל הוא הרגיש שזה בלתי אפשרי. הוא לא היה בטוח בכלל שיצליח מתישהו. ובדיוק מתי שחשב את זה, הצליח לעמוד. לעמוד ביציבות דווקא לא רעה בכלל. "אוי, מזל. כל כך מזל. יותר מזל משכל," נאנח.
סימון חשב מה יעשה עכשיו. האם ירד בזהירות רבה ויהיה בסכנה בגלל המכשפים? או שימשיך לעלות בהר, וכל-כך התאמץ והיה בסכנת-חיים ומוות, ויהיה בסכנה על ההר? אכן התלבטות קשה. הרי בלאו הוא יהיה בסכנה, אז החליט סימון להמשיך לעלות בהר. הרי עדיף שיהיה בסכנה אבל יעשה לעצמו משהו מועיל, לא?
במקום השונה בו אריק היה, היה קר. קר מאוד. הקור חדר לאריק עד לשד עצמותיו. אבל עם הקור יכל אריק להתמודד. עם מה שלא היה מסוגל להתמודד, זה היה עם המקום בו הוא נמצא. אריק הביט סביב. הוא היה באמצע מקום חשוך ועמודים גדולים, עבים וארוכים משתרעים עד מעלה. אבל זה היה הדבר הפעוט ביותר בחדר הגדול הזה. הדבר המרכזי באותו חדר, היה מה שנמצא בו. גופות. גופות נוראיות של בני אדם. גוויות. אבל אריק הבין מיד: זה שר האופל. זה המקום בו שר האופל חי. זה הבית של שר האופל. כנראה שהאגדות שסיפרו על שר האופל באמת נכונות, חשב אריק.
אריק לא חשב פעמיים והחל לשעוט בריצה בחדר. "בטוח חייבת להיות מכאן יציאה אחרת, בטוח!" אמר לעצמו. הוא רץ בין הגופות והשתדל מאוד לא לדרוך על אחת מהן, או יותר גרוע, ליפול עליהן. "אני מדמיין, אני מדמיין, אני מדמיין…" אמר לעצמו אריק שוב ושוב, "זה לא יכול לקרות, זה לא אפשרי, זה לא ייתכן."
אבל הגופות לא היו הדבר היחיד שהפריע לאריק. גם לא הקור. מאוד הפריע לו החושך. החושך הנוראי והאיום הזה. כשפקח אריק את עיניו לראשונה בחדר, היה בטוח שלא פקח אותן טוב ושבטעות הן עדיין עצומות. הוא חשב כך כי היה חשוך. ולקח לו לא דקה ולא שתיים להבין שעיניו פקוחות ושהחדר חשוך.
"אני אשכרה בתוך חדר מלא בגופות. לא, לא, לא. זה לא אפשרי, זה בלתי אפשרי." סינן לעצמו. "מה אני עושה עכשיו?" אריק חזר על עקבותיו בריצה ופתח את הדלת ממנה נכנס. עדיף לו ששר האופל יהרוג אותו ולא להיות באותו חדר נורא.
בשנייה שאריק פתח את הדלת ויצא מהחדר, הרגיש בדיוק כמו בעבר. הוא חש את הרוח נכנסת לתוכו וחוסמת אותו מללכת. אבל הפעם, יחד-עם-זאת, הרגיש משהו שונה בעיניו. כאילו שר האופל נכנס גם לתוך עיניו. כנראה שזה באמת מה שקרה. אריק הרגיש כאילו הוא לא הוא, אבל הוא יכל לשמוע כרגיל. וזה עתה שמע את הקול של מאי צורח, "אריק!"
אריק לא ידע שלפני כעשר דקות מאי אמרה לעצמה שהיא תציל את אריק, והיא חיפשה את המקום בו אריק יכול היה להיות. מאי רצה ביער וחמקה מכישופים אפלים ביותר. "אריק! אריק!" היא לא ידעה למה היא צועקת את שמו, או מה זה ייתן לה, אבל זה יצא לה אוטומטית. היא חיפשה בעיניה את פיטר, אבל לא ראתה אותו בשום מקום. איפה הוא יכול להיות? שאלה את עצמה, אבל הפעם התכוונה לפיטר.
ואז היא נזכרה שרגע לפני שראתה את אריק מדבר עם יסמין, עוד בזמן שהתחבאה מאחורי עץ עב גזע, שמעה בלחש את פיטר צורח את שמו של אריק. אבל אז היא חשבה שהיא סתם דמיינה וזה היה לה בראש. יכול להיות שלא? כי מאז לא ראתה את פיטר בשום מקום, ועבר מאז לא מעט זמן. היא רק קיוותה לעצמה שהוא לא מת… הוא לא יכול למות. פיטר חזק כמעט כמו אריק. לא ייתכן שהוא מת, חשבה מאי. אם הוא לא היה בחיים, הייתי מרגישה את זה. אני לא יודעת איך, אבל הייתי מרגישה את זה. ולא סתם. הייתי מרגישה זאת חזק. ועכשיו אני יודעת, פשוט יודעת, שפיטר לא מת. אבל ייתכן שקרה לו משהו. היא המשיכה לרוץ וחיפשה איזשהו רמז שדרכו תדע איפה אריק.
באותו הרגע היא ראתה מבנה ענק עשוי מלבנים. זה היה מקום מפחיד. היא הרגישה שזה מקום אסור, מפחיד, שהיא לא מורשה להיכנס אליו. אבל מאי הייתה אמיצה. למען אריק, וגם פיטר, לא יהיה מפריע לה כלל להסתכן. היא תסתכן למענם. היא נשמה עמוקות, ונכנסה למבנה. היא חשה ברוח עזה. "יכול להיות שזה שר האופל, כמו שמספרים?" לחשה לעצמה.
היא החלה לרוץ. פחד אחז בה. היא עלתה במדרגות והרגישה כאילו העצים שמייפים את המקום מתעקשים לרצוח אותה. אבל היא ידעה שזה סתם בראש שלה וזו סתם הרגשה שלה. המדרגות היו דקות ובסיבוב חד ודרמטי, כך שהיה אפשר ליפול בקלות, להיפצע ולשבור ראש. אבל רוחות הרפאים, שזה היה הבית שלהן, לא היו צריכות מדרגות, ולכן המדרגות האלה כלל לא הפריעו להן.
"אמא… אמא…" רעד עבר בגופה של מאי. היא התחרטה שנכנסה למקום הזה. "אם אריק לא פה והסתבכתי…" היא לא העלתה על דעתה איך הייתה מרגישה אם דבר כזה היה קורה לה. היא שעטה עד שראתה דלת עשויה מפלדה, גדולה וכחולה. מאי תהתה כיצד היא לא נפלה עד עכשיו, בהתחשב בעובדה שהרצפה הייתה צרה והקרקעית הייתה כמאתיים מטר למטה. אילו הייתה מאי מסתכלת לתחתית היא הייתה מתעלפת.
היא הרגישה רוחות עזות. אלו היו רוחות רפאים. מאי, מאי. היא שמעה קול קר ורוצח. "אההה!" צווחה. היא פתחה את הדלת ונכנסה. כולה מזיעה, ראתה את אריק יוצא מדלת כלשהי ורוח נכנסת בו. היא ידעה שזהו שר האופל. היא צווחה כשראתה את אריק לא כשורה בעיניים אדומות.
אדומות כדם.