כישוף הירוקו פרק 1

"הי הי תראו הנה הירוקו. וואו היא כל כך פופולרית" לחשושים מסביבי. "כן. אני רוצה להזמין אותה לאכול איתנו אבל היא לא משנה מה תמיד מסרבת. זה כזה חבל". "כן נכון". שמי הירוקו. "היא כל כך יפה וחכמה אבל היא לא מדברת לאף אחד. היא בטח יותר מידי מגניבה בשביל לדבר עם אנשים אחרים" הלחשושים המשיכו. "כן. זה מה שהכי מגניב בה!". תפסיקו. "כולם אוהבים אותה!" די. "היא מקום ראשון בכל הבית ספר בלימודים!" אתם לא יודעים כלום. "כן! זה כל כך מגניב!" אתם לא מכירים אותי. "היא כל כך מגניבהה וכל כך יפה!" נמאס לי. חשבתי והלכתי במהירות משער בית הספר. כל כך מעצבן. כל הבית ספר שלי חושב עליי כפופולרית. וקולית. ויפה. וחכמה. אבל לא משנה לי. אני לא חברותית. ואני רק חיה את החיים שלי. אבל אני שונאת לחשוב שאנשים אומרים עליי מה שהם רוצים. כשהם בכלל לא מכירים אותי. אבל לא אכפת לי כבר. משום דבר. "רן תרד למטה בבקשה!" ילד קטן עם שיער לבן עמד ליד עץ גדול. צועק אל מעלה. אל חתול שיושב על אחד הענפים של העץ. "רן צריך ללכת הביתה אחרת אבא יכעס!" הילד הקטן המשיך לדבר אל החתול ולבקש ממנו לרדת. טיפסתי על העץ. תפסתי את החתול. ירדתי למטה והושטתי את החתול אל הילד. "תלמד את החתול שלך לא לעלות על עצים אם הוא לא יודע איך לרדת" נאנחתי. "תודה לך אחות גדולה!" הילד חייך אליי. והחתול הביט בי מעוצבן. והמשכתי בדרכי הביתה. "הממ מוזר.." הרגשתי הרגשה מאוד מוזרה. אבל התעלמתי ממנה. "אני בבית!" אמרתי בקול רם כשנכנסתי הביתה. אבל אף אחד לא יענה. "אבא ואמא שוב עובדים כל היום עד הלילה" נאנחתי. לקחתי שקית צ'יפס והתיישבתי מול הטלוויזיה והיום עבר כרגיל. אך למחרת….

נכנסתי לכיתה באיחור. "הירוקו אני רואה שקצת איחרת לא נורא שבי במקומך." המורה שלי אמר. גם המורים אוהבים אותי. נאנחתי והתיישבתי. "אז כמו שאמרתי. היום יש לנו תלמידים חדשים" המורה אמר. והבחנתי ב3 אנשים. שהיו לידי כשנכנסתי לכיתה אבל לא שמתי לב אליהם. אחד עם שיער אדמוני ועיניים חומות. והשני. עם שיער בלונדיני. עם עין אחת כחולה והשנייה צהובה. אף פעם לא ראיתי כאלה דברים. רק בטלוויזיה!. והשלישי..ילד קטן- רגע! זה הילד שפגשתי אתמול!. מה הוא עושה כאן? הוא ילד קטן..בכיתה שלי?. "אני לוקה" הנער עם השיער האדמוני אומר בקול רך ונעים שסוחף את כל הכיתה. ולחשושים התחילו. "איזה חמוד!" "איזה חתיך!" "הוא כל כך מגניב!" אח. מה קורה לכיתה הזאת?!. טוב זה נחשב נורמאלי. "אני רן" הנער עם השיער הבלונדיני אמר. "אשמח להכיר את כולכם" הוא מחייך וקורץ אל הכיתה. כשכל הבנות מתלחששות אפילו עוד יותר. "אני טום" אומר הילד הקטן בחיוך. "טום קטן מכולכם בהמון אבל בגלל שהוא למד הרבה והגיע לרמה של תיכון אז הוא יצטרף אלינו." אמר המורה. ואפילו עוד לחשושים התחילו. "איזה חמווד" אני שונאת את הכיתה הזאת. נאנחתי והנחתי את הראש על השולחן. ונרדמתי.

הצלצול נשמע. ופתחתי את העיניים. "הירוקו השיעור נגמר. הפסקת אוכל התחילה" אחת הבנות אמרה לי והלכה. הפסקת אוכל. הוצאתי את קופסאת האוכל שלי הנחתי על שולחן הלמידה שלי והתחלתי לאכול. "אחות גדולה!" שמעתי לידי את טום. הסתכלתי וראיתי אותו מחייך אליי. "רן לוקה! תראו תראו! זאת מי שעזרה לי!" הוא חייך והחזיק בידיהם של לוקה ושל רן. "הממ אז זו היא?" לוקה הביט בי בוחן אותי. "זה לא כזה משנה. רק עזרתי לך להוריד את החתול שלך מהעץ. לא צריך להתלהב" נאנחתי. זה כל כך מציק. חשבתי. לוקה רק חייך והמשיך לבחון אותי. המשכתי לאכול והתעלמתי ממנו. זה לא שאני כמו שאר האנשים שרק מתעלמים מדברים כאלה. חשבתי. לא לבטוח באף אחד. חשבתי. "הי ילד" קמתי עם הקופסאת אוכל בידי ורן לוקה וטום מסתכלים עליי. ואני רק הסתכלתי על טום. "אל תבטח באף אחד." אמרתי בקרירות ויצאתי מהכיתה.

"טום. אני חושב שמצאת את מי שהיינו צריכים כל הזמן הזה" לוקה אמר. וחייך. "אבל היא מאוד מגעילה! ורעה!" אמר רן. "תסתכל פנימה רן. תסתכל דרך המסכה שלה ואולי תראה" לוקה חייך.
"אני אגרום לה להוריד את המסכה. והיא תעזור לנו. היא הכישוף שחיפשנו כל הזמן הזה." החיוך של לוקה רק גדל.