כיוון רביעי
פרק 4
גילויים חוצבים נשמות, נותנים לך לראות-עבר הווה עתיד"
אני מתעוררת בבהלה, שוב החלום, השעה מוקדמת בבוקר, אני מביטה לרגליי, ג'ייס שוכב על מזרן דק מתחתיי, עיניו פקוחות ופיו מתוח. "בוקר טוב" אני אומרת – אין תשובה, "אמממ ג'ייס אתה מוכן לשחרר אותי מהאזיקים ב ב ק ש ה", אני מרימה את קולי "לא" הוא עונה, "בבקשהבבקשהבבקשה" אני מבקשת בתחינה, "אממממ… לא", "אני שונאת אותך" אני מסננת בשנאה, וקמה מהמיטה, מתחילה לקפוץ בקושי לעבר הדלת.
ג'ייס מתרומם ממיטתו ופותח אותה, הוא מתכופף ומשחרר את האזיקים, הוא מביט עליי מלמטה ומתרומם, עוקב אחריי במבטו, "זהו זה? אני מוכנה לקראת מה שזה לא יהייה?" אני שואלת את ג'ייס, "לא וגם כן" הוא עונה לי, הוא לוקח את ידי ומוביל אותי החוצה, מגע ידו קר אבל אני לא נרתעת, המסדרון שנגלה לעברי מבריק למשעי ומלא בדלתות חומות ומבריקות מצד אחד ומהצד השני חלון זכוכית שנמשך לכל אורכו. אני מביטה בג'ייס והוא מוביל אותי במסדרון עד שאנחנו מגיעים לחדר האוכל העצום והמטופח, לורנס לא יושב שם, יושבים שם שני בחורים שנראים בערך בגילו של ג'ייס, ובחורה גבוהה מאוד ומרשימה. "אלו ג'יים, סיימון ולוסי" הוא מציג לי אותם, כולם לובשים שחור, אפילו השמלה של לוסי שחורה ומחמיאה, ג'יים מביט בי במבט קר, אבל לוסי לוקחת את ידי "סוף-סוף בת, אנחנו הולכות לעשות כיף חיים, ולהראות לחבורת הלוזרים האלו מי השולטות לגמרי!!" היא אומרת "וואו את ניראת נורא!, באי אני אאפר אותך" היא כבר מתחילה למשוך אותי, אבל ג'ייס עוצר אותה, "היא צריכה לאכול, אחרי שאני אראה לה את כל המבנה-היא שלך" הוא אומר, ומעיף בי מבט שנאתי. "זהו," אני אומרת לפתע, "אתה פשוט הולך להראות לי את המבנה פה?, מי אתה ג'ייס, ומה לעזאזל אני עושה פה?, מה המקום הזה בעצם? אפילו את זה לא הסברת לי, ואיך הגעתי לכאן? זה לא שתפסת פשוט מונית או משהו, כל מה שעשית היה פשוט לתפוס אותי, ופוף, כמו קסם אני פה" אני אומרת בזעם, מפתיעה אפילו את עצמי. "עכשיו את תאכלי, ואז אני אראה לך את המבנה ואסביר לך מה שלורנס ציווה עליי להסביר לך, וכן זהו." הוא אומר ביובש, ואז לוקח אותי אל השולחן הענקי, הוא שם בצלחת לבנה מכל הבא ליד, פירות, ירקות, דגים, אורז, פסטה, הכל הכי משובח שיש כאילו שף הכין את כל האוכל, רק אז קלטתי כמה אני רעבה, ג'ייס ואני התישבנו בשולחן נפרד ואכלנו בשתיקה, אכלתי חצי בערך ממה שהוא שם לי, ואת כל מה שנשאר הוא זרק לפח בזלזול, במהירות שנינו יצאנו, כשהוא מושך אותי אחריו. נכנסנו לחדר גדול מלא בספרים, "זו הסיפרייה" הסביר, מכאן לורנס שואב את כל המידע, עברנו חדרים, חדרים ולבסוף ירדנו למטה לחממה, גודלה היה עצום והיו שם מיליוני צמחים, שיחים, פרחים, עצים יפהייפיים. ג'ייס ניראה שונה, הוא נשף את האוויר המבושם לריאותיו, התיישב על הספסל וסימן לי להתיישב לידו, התיישבתי במהירות כשאני מביטה בו, "זו החממה" הוא אומר "לורנס מטפל בכל הצמחים" מוסיף, "יפה פה" אני אומרת ומביטה סביבי, "כן, אני בא לפה כשאני צריך להתרכז", הוא מפתיע אותי בגילויו, אני מביטה בו ואז שואלת בזהירות "להתרכז במה?" , "בהכל" עונה "בחיים עצמם", "אני מביטה עליו מבט ממושך, "אתה לא כזה טיפש כמו שאתה ניראה" אני סוקרת אותו בחקרנות, "אני ניראה טיפש?" שואל,נימת צחוק בקולו, "קצת" אני עונה, רצינית לגמרי, "עכשיו, במקום שאתה צריך כדי להתרכז, אתה יכול לספר לי, ג'ייס, מה אני עושה פה?"
תגובות (2)
היי אושרת – בחיים אל תצטדקי שהפרק לא מספיק יפה ומוצלח – כל הפרקים שלך כל הסיפורים שלך מהממים אוהבת אותך ואותם תמשיכי לכתוב ואמשיך להגיב באהבה בקי מאחלת לך סופ"ש מהנה וכייפי ♥♥♥♥
אני מבקשת להתנצל כי הגבתי כאילו אושרת כותבת ספור זה – אבל התגובה שלי בעינה עומדת כתיבה יפה ואין צורך להצטדק – מתנצלת שנית ואמשיך לקרוא ממני בקי ♥♥♥