כחול שחור אפור- פרק 9- החשד

כחול שחור אפור- פרק 9- החשד

מארי אחזה בתיקה בצבע סגול- חיוור, היא פתחה אותו באלגנטיות, ודחסה לתוכו את שקית הקסם, נראה שלא נותר מקום רב לפריטים. מארי סגרה את התיק בנוקשות, כשהיא חורקת בשיניה, היא הניחה אותו מתחת למיטתה ואז הביטה בפיליפ בחינניות. פיליפ נעץ בה מבט זועף.
מארי הביטה בו וניסתה להיראות כאחת שלא מבינה דבר, היא עמדה לשאול מה פשר הדבר, אך משהו עצר בעדה. הדחף לשתוק. לבלום את פיה ולצנוח על המזרן, היא נראתה כה עייפה וניסתה להיראות כה המומה, אף על פי, שבעמקי לבה שמרה את סודה וידעה אותו היטב, היא ניסתה לשמור על נימה רגועה בעת שדיברה, ולא בנימה ממתיקת- סוד.
פיליפ לא קנה את הקסם שלה. הוא הביט לרגע בעיניה ובפניה, הן נראו תוהות, היא הביטה לרגע בתיקה, אך שוב הביטה בפיליפ, מפני שידעה שכאשר היא מביטה אל חפצים שונים בחלל החדר, היא גורמת לפיליפ לחשוד יותר ויותר.
וזה לא היה רצונה, אך היה בה דחף נוסף: לחשוף את שיניה, אך ידעה שאם תעשה זאת, כשהיא מודעת לכך באופן מלא, ושקועה בפעולה בביטחון, פיליפ יגלה את מה שהוא לא אמור לגלות. הו, היא נאבקה בדחף, נאבקה בו בכוח, החדירה לעצמה מחשבות עמוקות, ששום תחושה לא תעצור בעדה, הו, לא, רק לא המחשבה הזו, היא הרהרה בלבה, פיה איים להיפתח, שפתיה התפקעו, יובש בשפתיה. היא ליקקה את שפתיה.
פיליפ הבחין בלשונה, בצבע כתום בוהק. וזה עורר את חשדו, יתר- על המידה, יותר מכפי שמארי ציפתה. היא המשיכה להיאבק בתחושה שטיפסה אט אט אל לסתה, בכל כוחה, כשהיא יוצאת נגדה במלחמה פנימית, במחשבותיה. אך התחושה ניפצה את קיר הזכוכית, אותו הציבו מחשבותיה, מארי הביטה בפיליפ, היא לא יכלה להצמיד את ידיה אל פיה. פשוט לא יכלה. פיליפ הביט בה במבט זועף, אולם גם מפוחד במקצת. זהו, היא לא יכלה עוד, היא ניסתה להסתיר את התחושה, היא גרדה לרגע בראשה, ואז הניחה את ידיה על ברכיה, הו, רק שלא תיתן לזה להתפרץ. פיליפ הביט במארי בהבעה תוהה.
היא פתחה את פיה וחשפה את שיניה החדות כתער, כשיניו של כריש, לשון בצבע מזוויע, השתחלה מעבר לפיה, המבט שנעצה בפיליפ היה כה מבעית. מארי סגרה את פיה במהירות.
פיליפ ניסה לשמור במידה מסוימת, על הבעה רגועה, שלא תלחיץ את מארי, הוא ידע שהיא תאמר לו: 'רגע, תן לי להסביר', אך הוא הניד בראשו, הוי, הוא הניד בראשו, מארי הבחינה בכך. זהו, הוא יודע, היא הרהרה בלבה, אך אולי עוד אטעה את מחשבותיו, שמא אשבור ואנפץ את קיר הזכוכית, לאט לאט, בפטיש עץ כבד. מארי התרכזה בפיליפ, היא ניסתה לחדור אל מחשבותיו ולהרגיע אותן, לשם כך היא בעצמה, הייתה צריכה להירגע, היא נשמה עמוק, וחשה איך גופה צונח אל תוך המזרן, תחושה זו הרגיעה אותה.
פיליפ נראה נדהם, הוא נותר, עם פה פעור, דבר שהלחיץ מעט את מארי, אך היא שלטה במחשבותיה, גרמה להן להיות רגועות. כעת היא כיוונה את הרוגע אל פיליפ, כשהיא מכה בקיר הזכוכית במוחו, אט אט, באמצעות הפטיש. הו, איך שהרגיעה השתלטה על פיליפ, היה ניתן לראות זאת על פניו שנראו רגועות, תוי פניו היו עדינים ורגועים. קול בקע מהמחשב הנייד של מארי, זה היה קול נשי, מלחיץ, מרתיע: "מארי… מארי…. את נמצאת לבד בחדר?!"
מארי הייתה עסוקה מדי במחשבותיו של פיליפ. "מה זה היה?" הוא שאל, תוהה.
מארי לא ידעה מה לומר.
"היי", אמר פיליפ בנימה קולנית, "את חודרת למחשבותיי."
"מארי?" נשמע קולה של אישה מבוגרת, קול מרתיע, מבעית. ממש כמו קולה של……
מכשפה!
פיליפ יצא מהחדר בזעם וטרק אחריו את הדלת בחוזקה.
"מארי?"
תמונתה של אישה מבוגרת עם כובע שחור מחודד ופנים מצומקות הופיעה על צג המחשב הנייד, מארי הביטה בה. האישה המבוגרת חייכה מבעד למסך.
"דווקא עכשיו?" שאלה מארי.
"אז מתי רצית שאתקשר?" שאלה האישה, ששמה היה רוזי.
"בכל זמן", אמרה מארי, "אולם לפני זמן קצר, כמעט נחשפתי…"
"היזהרי, מארי", אמרה האישה בהבעה קודרת. ברקע הצג, היו בקתות צבעוניות שנראו מרתיעות, ארובות מפותלות ומעוקמות, חלונות, שניתן היה להבחין בחריכות העץ המזוויעות שהופיעו עליהן. זה היה כפר המכשפות.
נקפי המצפון טרדו את מנוחתה של מארי.
הו, כמה שהם טרדו אותה. לבה הלם בחוזקה.
"איך הוא גילה?…" תהתה האישה.
לבה של מארי הלם חזק יותר ויותר.
"אני…", היא אמרה חרדה, מתנשמת בכבדות, "אני…"
"מארי!" צווחה רוזי.
"מה?" שאלה מארי.
"את תשבי עכשיו ותספרי לי איך הוא גילה!!!"
מארי ישבה במיטתה בחוסר נוחות, היא נעה חרדה, לכאן ולכאן.
"טוב", היא אמרה, נעצרה ונשמה עמוק, "הייתי מודעת לפעולה שביצעתי במהירות… חשפתי את שיניי החדות ולשוני בעלת הצבע הבוהק…"
"ניסית להרגיע אותו לפני שזה קרה?!" צווחה רוזי וקולה הדהד בחלל החדר.
"ניסיתי", אמרה מארי, דמעה זלגה על לחיה, "אך הוא הבחין בכך…"
"מה? איך זה קרה?" שאלה רוזי בבלבול.
"רציתי להציע לו לשחק בשקית הקסם", אמרה מארי בדמעות חנוקות, "משחקים של בני אנוש, אך מסתבר שהמשחק הזה לא התחבב עליו במיוחד, הוא טען שהמשחק הזה ילדותי…"
"ילדותי?" תהתה רוזי.
מארי הנהנה. היא שמעה קולות מבחוץ, הולכים וקרבים: "מה זה? מה קורה שם? למה צועקים שם בחדר?! מארי!!! מארי!!!"
"טוב, אני חייבת לסיים…" אמרה מארי, מחתה את דמעותיה וכיבתה את המחשב הנייד בנשימה אחת, אך לרוע המזל, קולה של רוזי עדיין נשמע.
"מארי?!" היא צווחה, "תעשי משהו!!!"
"מה? איך?" מארי חשבה שהיא כיבתה את המחשב הנייד, אולם לאחר מכאן הסתבר, שלא כיבתה אותו וסגרה אותו כראוי, ולאחר שכיבתה אותו לחלוטין. אליס נכנסה לחדר כשבידיה סל קש עם פירות העונה.
"מה קרה, מארי?", אמרה אליס, מתנשמת ומתנשפת, "חשבתי ששמעתי קולות רמים…"
"אהממ……. לא, הכול בסדר, אליס, תודה על הדאגה", אמרה מארי בחשש.
"הו, את נשמעת מפוחדת", אמרה אליס, "קרה משהו?"
"לא, תודה על הדאגה," אמרה מארי, הפעם, היא אמרה זאת בקול יותר תקיף.
"הבאתי לך פירות. כולם קיבלו פירות, ואז הבחנתי בכך שאת ופיליפ, אתם היחידים שלא קיבלתם את הפירות. יש כאן גם מים ומשקה תפוזים, תפוחים ואשכוליות, בבקבוקי זכוכית." אמרה אליס בחיוך, היא הניחה את סל הפירות על שולחן הכתיבה של מארי, וכן את בקבוקי המים ומשקאות הפירות.
אליס יצאה מהחדר בחיוך והשאירה אחריה את הדלת חצי- פתוחה.
מארי ניסתה למרוט את שיערותיה, ניסתה לתלוש אותם ממקומה. כעבור רגעים אחדים, דם נזל משיערותיה, היא מיהרה לשטוף אותו במים קרירים, ואז חדלה למרוט בשערותיה. היא הדליקה שוב את המחשב הנייד שלה, פעולה שלקחה לא יותר משתי דקות.
הפעלה מלאה. על הצג הופיעה שוב רוזי, בהירת העיניים.
מארי ישבה במיטתה. "מה אני אמורה לעשות?" היא שאלה בדמעות חנוקות.
אלו היו דמעות של חשש, של עצב, של אכזבה, של כישלון.
דמעות של תסכול.
"אין לך ברירה, אלא להרוג אותו!" אמרה רוזי בעיניים בורקות.
"להרוג אותו?!" שאלה מארי, נדהמת.
"בכל דרך שהיא, מלבד כישוף, מפני שהשתמשת בכישוף הרגעה, כשזה קרה. תצטרכי להרוג אותו, אחרת, הוא יספר עלייך ועל החשד בך, לכולם…" אמרה רוזי בנימה קולנית.
"אימא, איני יכולה לעשות זאת", אמרה מארי, "יחשדו בי יתר על המידה."
"אז תדאגי לכך שלא יבחינו בכך שהרגת אותו…"
"איך?" שאלה מארי.
"הוא חדש שם יחסית, לא?" שאלה רוזי.
"אני…. סבורה שכן", אמרה מארי בקול רועד.
"את סבורה או שאת בטוחה?" שאלה רוזי, "את משתדלת לעקוב אחר האירועים? כי אם כן, היית חייבת להבחין בכך."
מארי הניעה את ראשה לאות חיוב, בהחלטיות, אמה הפחידה אותה.
"את חייבת לעשות זאת, מארי!" אמרה רוזי ובלעה את רוקה, "עכשיו!!!" היא צווחה וניתקה את השיחה. מארי טמנה את ראשה בכפות ידיה. מה עליה לעשות? היא ידעה מה עליה לעשות, היא הרימה את ראשה וקמה על רגליה בגאווה. "אני מכשפה", היא אמרה לעצמה בביטחון, "אני מכשפה ואעשה את כל מה שדרוש על מנת שאמלא את תפקידי באופן ראוי."