כחול שחור אפור- פרק 8- אלכס

כחול שחור אפור- פרק 8- אלכס

הבטתי בעיניה הכהות.
היא אספה את שיערה לפקעת הדוקה, והביטה ברצינות, עמוק בעיניי…
דקות אחדות נותרו בחדר השקט.
החשיכה אפפה אותי, כיוון שהייתי בצד המרוחק מן האור.
היא הביטה בי שנית, שיערה הכהה הבהיק לרגע.
הבהיק, וניצוצות זוהרים כיסו את שיערה, היא הביטה בי באלגנטיות, עם ראש מורם, היא קמה על רגליה ותחבה את שעון הכיס שלה אל הכיס שאלתרה, בשמלתה הוורודה והפרחונית.
טוב, נראה שזמננו חלף, הרהרתי בלבי, הנערה יצאה מן החדר וסגרה את הדלת בעדינות.

רומיאו סגר את מחברת הכתיבה שקרא בה למשך דקות אחדות, ואז קם על רגליו.
"נראה כי נדדת במחשבותיך", אמר השופט.
רומיאו הנהן באיטיות, והניח את מחברתו מתחת לשולחן. הוא היה שקוע בהרהורים על ריצ'ארד ועל העכברושים המעופשים, שמסתובבים עמו.
עכברושים מעופשים, הרהרתי בלבי, כינוי מזוויע לנערים האפלים. ואולי הם יתגלו כעכברושים מעופשים, אולי ריצ'ארד רמז, שאלו נערים היודעים לשנות את צורתם לעכברושים מעופשים, שמדיפים ריח נורא, ריח של עובש. אולי כן, ואולי לא.
השופט הבחין בכך שרומיאו בהה במחברת שמתחת לשולחן.
"מה זה? מה יש שם מתחת לשולחן, שאתה בוהה בו כך, מרותק?"
רומיאו נשם עמוק, ואז הרים את המחברת היקרה עם כריכת העור והראה אותה לשופט.
השופט בחן את הכריכה היטב, משני צדיה, לאחר מכן רכן לעברו, ואז חזר להביט במחברת, הוא פתח אותה בעמוד, בו רומיאו כתב את הסיפור על האישה היפהפייה, שדמתה לנסיכה מלכותית, רוסיה, שישבה בחדר החקירות.
השופט מיהר להחזיר את המחברת לרומיאו, בחיוך מנחם.
"זה ערעור חמור, כבוד השופט", רומיאו פתח ואמר, "ערעור על ערעור, ואני לא יודע להשתמש בכוחותיי, והסברתי לך את זה כבר בפעם הראשונה, הייתי מעדיף לחזור לביתי, כן, לאחי יוקי, שבוודאי נבהל שאיני נמצא בביתי, והוריי, הם דואגים, הלא כן? כבוד השופט, אתה ודאי יודע איך זה הורים, הורים דואגים לבניהם ובנותיהם, אני יודע שכרגע, המצב לא פשוט וזה בלתי אפשרי לחזור לביתי, ולפיכך, אני מבקש בכל לשון של בקשה, שתיעתר לבקשתי פעם נוספת, ותאשר לי להמשיך ולשהות במתחם החופשי, כבר הספקתי לחבור לאחד מהנערים, התחברתי לפיליפ, זה שישב לידי במשפט הראשון, כשביקשתי, בפעם הראשונה לשהות במתחם…" השופט דפק על המשטח בפטיש העץ הכבד שלו, הוא הביט ברומיאו במבט זועף, ואז הניח את פטישו, והבעתו השתנתה, הוא ברומיאו בדאגה. אנטון הנהן בהבעה קודרת, רומיאו נתקף חלחלה, הוא נאנח והניד בראשו כשעל פניו, הבעתו התמימה, המאוכזבת. רומיאו ידע את התשובה, את העתיד שמצפה לו, הוא נזכר בשיחה הלילית הנוראה, עם אנטון, שניסה להחדיר בו חמימות כלשהי, חמימות, מתיקות. לא היה ברור מה. רומיאו לא יכל יותר, הוא קם על רגליו, לרגע, ואז התיישב על כיסאו, חש איך גופו צונח בכבדות אל תוך הכיסא, בניסיון להרגיע את עצמו, לפני פרץ הדמעות הבא, כשהוא חושב על יוקי, הוא נוטה לחשוב הרבה על יוקי, ועל כך שהוא יצטרך לבשר לפיליפ את הבשורה הנוראה. מה שפסק השופט. מה שקבע השופט, בצער רב ובלב כבד, ובמה עוד? האם יש טעם לחייו שלו? האם הוא יוכל לחיות בכלל, או שמא יעדיף לשים קץ לסבלו ולמחשבותיו הטורדניות וייסורי המצפון, שנוצרו, עקב רגשות האשם, שגרמו לו אנטון ואביו, הוא הרגיש איך האוויר המחניק מגיע עד לגרונו, בטרם הדמעה המלוחה שנצצה בעינו, זלגה על לחיו. והנה, הדמעה זלגה על לחיו. זלגה על לחייו. לחיים בצבע אפרסק. ואף המחשבה הצבעונית, על פרטי ואיברי גופו, לא עודדו אותו, גם המחשבה על כך שהצליח לגבור על המורה ג'יימס. המורה למדעים, אך אז הוא נזכר שהוא לא בדיוק גבר עליו, אלא החזיר את המצב לקודמו וגרם לכך שהוא רותק מבית הספר למשך חודש ימים. הוא חשב על הבשורה הנוראה, הוא בלע את רוקו, הוא החל להתנשם בכבדות, נדמה היה לו שהכל סגר עליו, הוא טמן את ראשו בשולחן העץ, בניסיון להשתלט על התחושה הנוראה שהציפה את גופו, החל מכפות רגליו וכלה בראשו, בשערותיו. הו, הוא מרט את שיערותיו ואת גבותיו, והדמעות המשיכו לזלוג על לחיו, לזלוג בחופשיות. התחושה העיקה מאוד על רומיאו, הוא לא ידע איך להתמודד עם תסכולים, הוא פשוט לא ידע. לא משנה כמה פעמים נפגש עם הפסיכולוג, ולא משנה כמה פעמים ניסה להרגיע את עצמו, ולנשום עמוק, ואז הזיכרונות הכו והלמו בראשו, ומוחו הוצף במחשבות, הוא נזכר ברגעים הקודרים. השופט הסיר לרגע את משקפי הראיה שלו וניגב את עיניו שנצצו מדמעות, ומיד לאחר מכן, הניח את ממחטת הבד על דוכנו ומיהר להרכיב את משקפיו. קולות רבים הדהדו בראשו של רומיאו, ייסרו אותו, כאבו לו מבפנים, הוא נאנק בצער, ושוב, נשם עמוק, בניסיון להשתלט על עצמו, להירגע, לא לצאת משליטה, כי אם היה יוצא משליטה, שמא היה 'מפעיל' את כוחותיו בשגגה, ואז, השופט לא היה מצטער על הבחירה. על מה שפסק, שקבע, שהוא יישאר כלוא בין הסורגים, כיוון שלא הצליח להשתלט על כוחותיו, רומיאו התאמץ וניסה להירגע בכל כוחו, להשקיט את מחשבותיו. הוא התאמץ להירגע! הוא שנא את הרגעים האלו, בהם לא הצליח לעצור את הדמעות, בשלב זה, הוא ממש נאבק בכוחותיו, שלא יפרצו מגופו, שלא יפעלו לפתע, ואז אנטון יקום בשאגה ויצביע עליו. זו הייתה השתיקה. השתיקה המכריעה. אבל למה? הוא תהה, למה זה חייב להיות כל כך נורא?
ואז, נערה אחת נכנסה לאולם.
שיערה של הנערה היה אסוף בפקעת הדוקה, עיניה היו כהות, וכך גם שיערה, ושמלתה הייתה אותה שמלה, בדיוק כפי שתיאר אותה רומיאו בסיפורו, שידע בדיוק איך הסתיים, מה היה סופו המפתיע. הוא חייך אל הנערה, אך היא הייתה זעופת פנים.
השופט הביט בה. "הו, אלכס", הוא אמר בחיוך ואז, פנה אל רומיאו, "רומיאו, תכיר, זו אלכס. עורכת הדין שלך שתסייע לך לערער על הערעור על הערעור על הערעור…"
"הו, שלום אלכס", אמר רומיאו בקול רך.
אלכס הביטה בו בהבעה רצינית.
השתררה שתיקה ארוכה.
רומיאו הרצין כשהביט באלכס לפרק זמן ממושך, הוא הניח את מחברתו על שולחן העץ והביט בשופט, אך הוא התקשה להביט בשופט, הוא התקשה אף, שלא להביט באלכס, הנערה שתיאר לעצמו, בדמיונו, בעת שכתב את הספר על פיטר הבלש המהולל.
אלכס ניסתה לרכך את מבטה, היא ישבה ליד רומיאו, אך לא הביטה בו.
רומיאו הביט באלכס בהתפעלות, ואז חזר להביט בשופט.
"אלכס…" רומיאו מלמל בין שפתיו.
"שקט", אמר אנטון והטיח את אגרופו בשולחנו.
"שקט!" צווח השופט, ודפק שוב בפטישו על משטח העץ. וכעבור כמה רגעים, הפסיק, "בואו ניתן לאלכס את רשות הדיבור" הוא אמר בחמימות וחיכך את כפותיו זו בזו.
אלכס השתתקה לרגע, היא בלעה את רוקה, ואז כחכחה בגרונה. רומיאו הביט בה, שוב, לכמה רגעים, בהתפעלות, כמה היא דומה לנסיכה הרוסייה מספרו, הוא שקע במחשבות והביט באלכס בלבביות. לאחר מכן, חזר להביט בשופט.
"אתה מודע לכך"… אמר השופט בקול חנוק, "שאלכס…"
"אה, לא סיפרת לו?" שאלה אלכס.
"אלכס היא בוגרת המתחם החופשי", אמר השופט והביט באלכס בהבעה רגועה.
אלכס חיככה את כפותיה זו בזה. "כן," היא אמרה, "גם אני הייתי פעם במשפט. גם אני הייתי פעם במתחם החופשי, והיום, אני בבית, ואתה יודע למה, רומיאו? כי אני יודעת לשלוט בכוחותיי, סופת הברקים שהייתה אתמול, כך סתם, באמצע הקיץ. לא הגיוני, נכון? אתה הפעלת את כוחותיך באופן לא מודע…"
"אה, אלכס, את אמורה לייצג אותי, לא?" שאל רומיאו בקול חנוק ושילב את ידיו.
"לפי מה שקראתי עליך", לחשה אלכס בהבעה קודרת, "זה לא נראה טוב."
"מה, איפה קראת עליי?" שאל רומיאו בבלבול. אנטון הנהן בחיוך.
הו, אנטון.. חשב רומיאו, מה הוא זמם הפעם?! מה הוא זומם הפעם?! מה הוא כתב עליי??!!!! מה?!
פיליפ ישב בחדרו, מארי הביטה בו בחיוך מלכותי. הבעתה הייתה משונה.
"פיליפ", אמרה מארי.
פיליפ שפשף את עיניו בעייפות.
"פיליפ?"
"מה?" שאל פיליפ בעייפות, כמעט וצנח שוב על המזרן בכבדות.
"פיליפ?!"
"מה?!" צווח פיליפ.
עיניה של מארי נפערו, ואז היא אמרה בעיניים בורקות, בלחש: "פיליפ…"
"מה את רוצה, מארי?"
"יש לי משחק שהבאתי עמי מהפנימייה, אתה מכיר את 'שקית הקסם'…?" היא שאלה בחינניות.
"שקית הקסם?" תהה פיליפ, "רק ילדים קטנים משחקים בזה."
"אתה כל כך בטוח?" שאלה מארי בקולה הרגוע וחיככה את כפותיה זו בזו.
"הה, מה עשית עכשיו?" שאל פיליפ בעיניים בורקות וקם על רגליו. "מה קורה כאן?"