כחול שחור אפור- פרק 1- בקשה מהסהר

כחול שחור אפור- פרק 1- בקשה מהסהר

קולות רמים בקעו מאולם התפילה בשעות הלילה המאוחרות. פנסי הרחוב דלקו וחצי ירח נדמה לחיוך. כאילו ארב, ציפה שמשהו יקרה… לירח יש חיוך מפחיד, כך חשב רומיאו, הוא צפה במתפללים הרבים מתקהלים בפתח דלת היציאה, צועקים, מקללים. רומיאו ישב על יד שולחן העץ, כשהוא אוחז בספר התפילה בידיו הרועדות, הוא הביט לרגע למעלה, ודמעה זלגה על לחיו האדמדמה. רומיאו צפה במחזה הנורא, כמו כל המתפללים ששהו באולם התפילה בשעות הקטנות של הליל, באותו יום נורא, בו איש תפילה מכובד, שנהג להנחות תפילות רבות באולמי תפילה שונים, צנח מטה, כשזקנו הלבנבן מתנודד. רומיאו הרכיב את משקפיו, קם על רגליו וניסה לפלס את דרכו בין ההמון, אך ההמון היה רועם, ההמון ירד על ברכיו וקם על רגליו וצרח ובכה. רומיאו הישיר את מבטו לעבר דלת היציאה, הוא רצה לחזור לביתו, הוא לא אהב לדחות סיפוקים, הוא רצה להתכרבל בשקט בשמיכת הפוך שהייתה מסודרת ופרושה על מיטתו בחדרו. אחיו, יוקי כבר חצי ישן, אין ספק שבאותו הליל עפעפיהם של רובם מבני משפחת טריוויונל, נעשו כבדים יותר ויותר, ואיש מבני המשפחה לא יכל להחזיק את עיניו, והירח חייך את חיוכו הערמומי וזהר בשמי הליל. רומיאו קינא בירח, שיכל לנוח במרומים האפלים של הליל, ובה בעת לצפות במאורעות העולם. רומיאו הביט לרגע מבעד לחלון והאמין שיש עוד תקווה, הירח חייך אליו בערמומיות ורומיאו ידע שלא יצליח לצאת כנגדו, אך אם ידבר אליו בשקט וברוך הוא יפתח את השער בפניו, שמא יגיע לביתו כפי שציפה, בדקות הקרובות. רומיאו מלמל בין שפתיו בשקט, את בקשתו מהסהר הלבן, הבוהק. רומיאו ידע כי הסהר נעתר לבקשתו פעמים רבות, וקיווה שייעתר לבקשתו גם הפעם הזו. רומיאו עצם לרגע את עיניו ואז פקח אותן במהירות, הוא הזדחל והתפתל, בין מאות אנשי התפילה המכובדים, שכמובן גם הם האמינו ביכולתו המופלאה של הסהר, אך הם ביקשו ממנו שאיש התפילה המכובד שצנח, ישוב לחיים, אך כאן הירח סרב בתוקף למלא את הבקשה, אך איש לא ידע למה. רומיאו ראה את אורו של הסהר, בוהק וזוהר מאי פעם. רומיאו ידע שזו היציאה, משם הוא יוכל לצאת בקלות, כך חשב לעצמו, אור הירח עלה, עד שהפך לנקודה חמקמקה, אי שם בשחקים, רומיאו הזדחל בצורה שונה והשתחל בדרך החוצה, עד שיצא לבסוף ופקח את עיניו באיטיות, אל מול אור הסהר הלבן, שהפעם, חיוכו נראה תמים, וחיוכים תמימים אפיינו את רומיאו ובזה הוא הסתפק, הוא מיהר לביתו. רומיאו זיהה את ביתו מיד, זה היה הבית האמצעי כלומר השלישי, מתוך חמישה בתים שניצבו בפינה המרוחקת של רחוב האור בעיירה המופלאה. רומיאו נכנס לביתו וסגר אחריו את דלת העץ. הוא חלץ את נעליו, החליף בגדים ושכב במיטתו, כשהוא שקוע במחשבות על המאורע באולם התפילה, כשעד מהרה, קולו של יוקי קטע את מחשבותיו. "רומיאו, זו הפעם האחרונה שאתה נכנס לאולם התפילה" אמר יוקי בהחלטיות. רומיאו הניע בראשו לאות שלילה, אך יוקי לא הבחין בכך. שני הנערים שכבו במיטה ועצמו את עיניהם, אך רומיאו התקשה להירדם, הוא הדליק נר, על שולחן קטן, עשוי מעץ אגוז וחייך ברכות, כעבור דקות ארוכות, הוא החליט שעליו לחזור למיטה וכך עשה, אלא שהמחשבה על כך שלא יחזור לאולם התפילה, הציקה לו וטרדה את מנוחתו, על אף כל מה שאירע, רומיאו חבר לאנשים אחדים מאולם התפילה, הוא אף נתן לאחדים לאכול ולשתות, כשלא היה להם. הוא לא יכל לחשוב על כך שהוא לא ישהה עוד באולם התפילה, ולא ישב ויתפלל, אך הסהר חייך אליו מן החלון, רומיאו הביט בו בחיוך, הוא לא זיהה מה רומז חיוכו של הסהר? האם זהו חיוך ערמומי, או שמא, חיוך עדין ורך. וקול רך ונוגה בקע מבין שפתיו הדקיקות של הסהר, הן נעו מעט, עיניו של רומיאו נפערו.