Feather girl | פרק 1

"המממ.." קורטין התיישב על כיסא העץ הבלוי והביט בחבילה של קלפים*.
"מרגרט השקיעה בשביל להשיג את אלו, אז גם אני אצטרך להשקיע." הוא לקח
תיק ובו מימיה, אוכל צנצנות צבע ומכחולים. לא היה יותר מדי מה לצייר. היו עצים גבוהים
ויפים. 'מי ירצה ציור של עצים, אם קיימים כאלו בחלון כל בקתה!?' חשב לעצמו.
הדשא היה רך, כמו כל דשא. מממ, מסובך. "קורטין, קורטין!" שמע קול. קול ילדותי
אך נשי. נשמעו צחקוקים רכים ועדינים, ושמו נאמר שוב. "קורטין, אני מדברת אלייך!"
אמר הקול. "מי זו?" שאל. הוא הרגיש כמו מטומטם שמדבר אל עצים, בשלב זה.
הגיחה מבעד לצללי היער ילדה קטנה. היא צחקקה בביישנות והתקרבה אליו. "אני!"
אמרה הילדה. "איך הגעת לכאן?" הוא שאל, "איפה אמא שלך?" המשיך בדאגה.
"אמא שלי? היא בכפר שלי." אמרה הילדה. "אז למה לא הלכת לשם ו..מאיפה את
יודעת את שמי?" שאל. נראה שהוא מבוהל מכל המחזה הזה, של ילדה קטנה
מסתובבת לבדה ביער. כיפה אדומה של ממש. היא שוב צחקקה צחקוק רך ועדין,
והשאירה בידיו יהלום המחובר לחוט. קורטין הביט ביהלום ולאחר מכן בה. היא
לא הייתה שם. לא, רגע. הנה היא צצה מין השיחים. היא הסתובבה, והוא ראה
שעל עורפה יש נוצות מוזרות, שחורות וסגולות. היא נגעה באחת מהן, והן התפשטו
על כל גופה. היא הרגישה שמישהו צופה בה שלא במתכוון. "לא! לא!" היא
אמרה. לא היה לה יותר קול של ילדה, אלא כל צומרני של אדם מבוגר וחולה.
היא השמיעה צווחה מוזרה. קורטין התעלף.

הוא התעורר במקום מוזר מאוד. כפר. כפר שבו לכל האנשים היו נוצות כמו של
הילדה, ספק ילדה ספק עורב ספק קוסם..קוסם? כבר שנים שלא ראה הוא קוסם.
הפעם האחרונה הייתה שהיה הוא רק בן 9. הקוסם ההוא היה מבוגר, בעיקר
רוקח תרופות. היה אלף קטן ונמרץ שעזר לו בשביל לפרנס את עצמו. הוא המשיך
לתהות. לכל אחד מבני הכפר הזה היו נוצות בצבע אחר. "איזה נורפמיו מוזר!"
זעק ילד (?) קטן, והצביע על קורטין. "מה זה נורפמיו?" שאל וליטף את עורפו.
הילד ברח לאמו ובכה. "אמא, אמא, הנורפמיו הזה," הוא גמגם מספר דברים לא
מובנים. אמו הביטה בקורטין. "הוא בכלל לא נורפמיו, הוא רק אדם פשוט. הוא
לא יפגע בך, חמוד." היא ליטפה את בנה בעל השיער החיוור, והם המשיכו בדרכם.
"הוא..הוא אדם?!" שאל יצור אחר. הוא התקרב אל קורטין כאילו נחת מהשמיים.
קורטין הביט ביהלום שהילדה הביאה לו. הוא ראה שהיהלום הונח על צווארו,
וניסה להוריד אותו. הוא לא הצליח להוריד אותו. קורטין התייאש וקם. "כן, אני אדם."
אמר. "ומה.." הוא נזכר שכולם שם הם בעצם לא אנושיים, מכיוון שהם יכולים לעשות
את הדבר המוזר הזה שעשתה אותה הילדה. צפירה מקוטעת וצורמנית במקצת
נשמעה בכל רחבי הכפר. כל אנשי הכפר כוסו נוצות ועפו אל מקור הצפירה.

קורטין כרגע נשאר לבדו. אבל התיק שלו עדיין היה איתו. הוא זכר את המראה של אותה
הילדה, וצייר אותה. קורטין היה מאושר, מכיוון שהציור שלו יצא דומה למקור. קורטין היה
מאוד מוכשר, אבל כמה מציוריו הטובים ביותר החליט הוא לא למכור, וכך מצבו הכלכלי
התדרדר. זה עיתוי טוב לתאר אותו. לקורטין היה שיער חום כהה בצבע עמוק ומלא חיים.
עיניים חומות-כחולות. גוונים של ים מלוח, ושל קינמון. באמת קורטין אהב קינמון, הוא אהב
להדביק על ציוריו קינמון בשביל שיפיצו ריח טוב בבית הקונים. לפתע, נשמעה צעקה.

"הצילו, הצילו!"

המשך יבוא.