“כוכבי השמיים” (שם זמני) – פרק ראשון חלק 1

כן, אנחנו חיינו בדרך נורמלית. אף פעם לא שמענו על המושג הזה – 'ילדות'. גודלנו על ידי הממשל שלנו, מגיל 8 חודשים כשההורים שלנו נאלצו לתת אותנו לשלטון עד לגיל 16, ולא התחרטנו על כל רגע שנהנינו מהעובדה הזו. לא היה לנו שום ספקות לגבי החיים שלנו, מה הם אומרים, ולאיפה אנחנו באמת שייכים? למקום שבו גודלנו, או למקום שבו אנו באמת רוצים להיות?
כן, לא חיווינו החלטות קשות, או לא דאגנו להשכלה שלנו, ולא לכלום.. את כל חיינו הקדשנו ללחימה, לפחות 4 שנים. וגם כששמענו על החיים שיש בחוץ, לא היו לנו ספקות, כי ידענו, כי האמנו, שכל ילד ממוצע בגילנו עובר את אותם האימונים הקשים שאנחנו עברנו, וחולם ששמו יעלה בכוכבים לאחר שיהפוך שגילו יהפוך ל- 16.

———————————————————————

אני מכניסה כמה דברים חיוניים לתיק שלי, שהופיעו ברשימה שנתנו לנו. אני שמה אותו על כתפיי, מיישרת אותו, ומרגישה מוכנה יותר מתמיד.
"ג'יי? את כבר בת 16? ממתי?" שואלת קלייר בעודה יוצאת מחדרה הסמוך אליי ומשפשפת את שיערה הארוך והרטוב במגבת.
"לפני שבוע, חיכיתי עד לסוף החודש כדי שאני לא אצא לבד למרכז.." אני אומרת ומיישרת את התיק.
"באמת? הייתי זוכרת דבר כזה.. בכל מקרה, כיף לך! אני צריכה לחכות עוד שמונה חודשים שלמים ליציאה שלי למרכז.."
"אה, כן.. זו שנה כזו, שינו את התאריך של היום הולדת שלי עוד פעם. אני כבר לא זוכרת מה התאריך המקורי.." אני אומרת בייאוש.
"או, אני צריכה לבדוק אם שינו את שלי." קלייר אומרת ואז מסתכלת על המראה שלה, טרנינג אפור וחולצה אדומה שגדולה עלייה בשלוש מידות. "טוב, לפני זה כדאי שאתלבש." לקלייר או לי לא אכפת מבגדים, אך לממשל זה נקודה חשובה מאוד.
"להתראות." אני אומרת בעודי מסתכלת על המראה שלי גם, לבדוק פעם שנייה שהוא לא זרוק, כמו שאני רגילה, או לא נראה קליל מידי, כדי שאני לא ארגיש ב"נוחות", לפי דברי הממשל. אך אי אפשר להגדיר ממש את דרך הלבוש שלי, גופייה שחורה שמעלייה ג'קט חמים וג'ינס בצבע כחול, הכל הובא מידי הממשל.
"בהצלחה!" היא אומרת ומנופפת לשלום.
התחלתי לצעוד במורד המסדרון, הייתי קרובה לדלת הכניסה, וכשנזכרתי שהייתי צריכה להגיד 'להתראות' לחברתי הטובה, בת', היה מאוחר מידי, השומרים התחילו לדחוף אותי לכיוון דלת הכניסה כאשר הם ראו שאני צועדת אחורה, הם בטח חשבו שאני מתחמקת לפי הבעת הפנים שלי, אבל אני לא הייתי יכולה להיות מאושרת יותר. יצאתי מן הדלת והתחלתי הליכה של שעתיים, ולבדי.
אני לא אוהבת אנשים במיוחד, אז לא אכפת לי אם אני הולכת לבד, אבל שעתיים שלמות? אני חייבת לדבר על משהו עם מישהו, אך אני לא יכולה לענות לעצמי, אז זה יהיה קשה לדבר אל עצמי.
פבואר זה היום הולדת שלי, טוב הנוכחי. בגלל זה לא היה חם בהליכה, דבר ששמחתי ממנו, כי אף פעם לא אהבתי חום, במיוחד לא שאני צריכה ללכת במשך שעתיים עם תיק כבד. אבל למזלי, גם לא התחיל הגשם, הרגשתי כמה טיפטופים קלים, אך הם היו כלום ואני התפללתי שבמשך שעתיים שלמות, הגשם לא ירד מהשמיים, כי המטרייה שלי נשארה בלי כוונה בחדר שלי.

השעתיים עוברות בקלילות למזלי. אני מגיעה למרכז בשעה 16:32, חצי שעה יותר ממה שציפיתי, אך לא כועסים על האיחור שלי. השמיים כבר מתחילים להחשיך, כי בכל זאת היה חורף. היו שם כ-30 נערים בגיל 16, חלקם נראו צעירים יותר, חלקים נראו יותר מבוגרים, אך הכל בגלל שעון הממשל הארור, אף אחד לא זוכר את התאריך המדויק שבו הוא נולד, גרמו לנו לשכוח, זה פרח לנו מהזיכרון, של כולם.
אני מתיישבת בין כמה ילדים שאני לא מכירה, כי כולם באים ממקומות שונים.
"שלום!" אומרת המדריכה שלנו בהתלהבות, שמכין אותנו להדרכה של שעה שלמה, צפייה בכוכבים שלוקחת אפילו יותר מזמן ההדרכה, וקבלת תעודות לנערים ששמם עלה בכוכבים, ולא כללתי את ההליכה לבית חזרה, שגם היא כמו ההגעה, שעתיים שלמות, אלא אם כן השם שלך עולה בכוכבים, מה שאומר שאתה צריך לישון שם עד הבוקר באוהל צפוף ולא נוח, ולהתעורר לאימונים מפרכים יותר ממה שהתרגלנו אליהם במשך 4 שנים שלמות, ועוד הדרכות לגבי הלחימה, ולגבי האויב. כן, האויב. האויב שלנו הוא האלה, אף אחד לא יודע את שמה, פשוט היא האלה, והיא זאת שמנסה למוטט את השלטון, בגלל זה כל ילד שגודל אצל השלטון מגיל שמונה חודשים עד גיל 16, יכול להיבחר כדי שילחם בצבא, בלי בחירתו, לפי בחירת הכוכבים, ויום למחרת, לאחר הבחירה, אם שמך עולה בכוכבים, אתה הולך למות, כי הכוכבים אומרים שמי ששמו עולה בכוכבים ביום שלאחר הבחירה, יצליח למוטט את הצבא, אלא אם כן, יהרגו אותו.
"טוב, חברים, כדאי שתקשיבו טוב, ובלי הפרעות.. את הכל בטח הסבירו לכם בגיל 15, אני אסביר לכם מה יקרה אם השם שלכם כן יעלה." המדריכה אומרת בעליזות. "הכוכבים אומרים שיש רק 2 מתמודדים השנה!"
2 מתמודדים? זה אומר שהסיכויים שאני אבחר קלושים, אבל צריך להחזיק אצבעות.
"אבל, 34 מתמודדים. למחר." היא אומרת בקול פחות עליז.
34? למחר? אף פעם לא היה סכום כזה, רק המחשבה שנער אחד ואומלל ימות בגלל זה, בגלל כוכבים, היא כבר מצמררת, אבל שרק 2 יזכו לתואר, ו-34 נערים מסכנים ימותו? סתם ככה?

מקווה שתמשיכו לקרוא D: