כוח הטורט – פרק 1

קפיצות, נקישות שיניים, נביחות, מצמוצים, הזזת שפתיים, תנועות ידיים, כיפוף הראש, תנועות באצבעות, משיכה באף, חשיבה שונה ומוגברת, יצירתיות, הבנה חזקה, קושי בתקשורת, אובססיות לפעולות שונות.
מארק אובחן כילד הלוקה בתסמונת טורט. הוא היה אז רק בן 6, בכיתה ב'.
"מה זה טורט?" הוא שאל.
"טורט זה כמו מין חומר מיוחד שנמצא בראש שלך" אמר הנירולוג. "החומר הזה גורם לך להיות מיוחד יותר"
מארק חייך קלות, אך הוא הבין כי זה לא הולך להיות כך.

השנים עברו ומארק גדל. וכמו שהוא גדל, גם בעיותיו גדלו.
בבית ספרו הוא היה חריג. מוזר. פריק. פסיכי, אידיוט.
"זה בגלל הטורט" אומר מארק כול פעם כשהוא שוכב במיטתו והוריו יושבים לצידו. "זה בגלל הטורט, הוא הורס לי את החיים! אני בכלל לא אמור להיות ככה!"
הוריו ליטפו את ראשו, הם הבינו כי הוא נמצא במצב קשה, מארק ידע זאת והכל לבכות קלות.
כך כול ערב.
מארק רצה להיות ילד רגיל. בלי טורט מעצבן שיהפוך אותו לאיזה מישהו מוזר. מישהו מוזר שנובח כמו כלב, או קופץ כמו ליצן שיכור.
"אני לא מבין" מלמל מארק לעצמו. "למה אני כזה? למה יש לי טורט?"
הוריו לא יכלו לענות על השאלות האלה, הם פחדו שיחמירו את המצב.
מארק תמיד דמיין לעצמו מה היה קורה אם לא היה לו טורט. הוא ראה ילד מקובל בחברה, בעל חברים טובים, ובלי השפלות כול דקה. חיים של ילד רגיל. אך זה לא ככה.
"למה?" הוא תמיד שואל. "למה?".

השנים עברו, ומארק הגיע לחטיבה.
הילד הקטן נעשה בוגר. גם במראהו וגם בראשו.
מארק היה בגובה ממוצע, צנום, בעל שיער שחור קצר ועיניים חומות. כול פעם שהוא הלך לו במסדרון בית הספר, הוא הסתכל לצדדים בתנועות ראש חדות, מזיז את העיניים במהירות, בוחן את הסביבה ואת הנמצאים בה. הוא ידע לזהות צרות במהירות ולהתחמק מהם, הוא ידע לזהות סיטואציות ולנתח אותן, הוא אפילו ידע איזה תלמיד אמור לבוא למקום מסוים ומתי.
מארק חיפש לו כיתה טובה כדי שיוכל לשבת בה בשלווה ולעשות את הדבר האהוב עליו – לצייר.
מרחוק הוא ראה כיתה טובה, קטנה ומוארת. כיתה מספר 442.
"זו המטרה שלי" אמר מארק לעצמו.
אך לפתע עברה לידו קבוצה של תלמידים משכבתו.
מההפתעה, מארק השמיע צליל נביחה.
קבוצת התלמידים עצרה והתבוננה במארק.
מארק קפא במקומו, והחל להזיז את ראשו בתנועות חדות.
התלמידים החלו לצחוק. "מה, מארק, בלעת כלב והוא עדיין בחיים?" אמר אחד מהתלמידים וצחק בקול. "אוי, רגע, עכשיו הוא מתחרפן עם הראש שלו!" צחק תלמיד אחר.
מארק לא ידע מה לעשות עם עצמו, שוב. האופציה היחידה שנותרה לו, היא לרוץ לכיתה. הוא זינק ממקומות והתחיל לרוץ, תוך כדי ריצה הוא קפץ.
"תראו! הוא קופץ כאילו דוחפים לו מקל לתחת!" צעק אחד התלמידים וצחק בקול רם.

מארק הגיע לכיתה 442, סגר את הדלת ונאנח לו.
הוא שם את התיק על אחד השולחנות, פתח אותו, הוציא את מחברת הציורים שלו, הוציא עיפרון ומחק, הניח את הכול על השולחן מולו, והתיישב על הכיסא.
מחברת הציורים שלו הייתה מלאה בציורים של יצורים מוזרים, אבירים, מכשפים, מפלצות ודרקונים.
"מה אני אצייר היום?" הוא שאל את עצמו. "אני אצייר משהו יוצא דופן. משהו שלא ציירתי בחיים".
הוא לקח את העיפרון, והחל לצייר.
הינה העיגול הבסיסי לראש, קווים תומכים, סידור הקצוות, סימון זווית הפנים, הדגשה, שיער, אף, עיניים ושפתיים.
זה היה הציור הראשון, בו מארק צייר נסיכה. היו לה עיניים גדולות ומבריקות, שפתיים מחייכות, אף קטן וחמוד, שיער חום מטולטל, ולחיים עדינות.
מארק הסתכל על הציור דקות ארוכות. הוא חייך אל הנסיכה המצוירת, והנסיכה חייכה אליו בחזרה.
"יום אחד" אמר מארק בשקט, "אני אזכה בנסיכה שלי" וסגר את המחברת בעדינות.
מארק קם ממקומו, סידר את התיק, וניגש אל הדלת. הוא שם את ידו על ידית הדלת ועצר.
משהו מחכה לו שם, הוא ידע את זה. הוא בלע רוק בגרונו, וספר לאחור.
"שלוש… שתיים… אחת…" ופתח את הדלת במהירות.
מולו ניצב חצי מ תלמידי השכבה שלו, מתבוננים עליו על חיוכים מוזרים על פניהם, מצחקקים.
"היי, מארק! מה קרה למקל שהיה תקוע לך בתחת?" צעק אחד מאחור, וכולם התחילו לצחוק.
מארק קפא, שוב.
"רגע, תתרחקו, הוא יתחיל לנבוח כמו כלב מפגר עוד מעט!" צעק תלמיד אחר, והצחוק גבר.
מארק התחיל להזיז את ידיו במקום בתנועות חדות שונו, וראשו זז גם.
"הוא הופך למוטציית לטאה! תתכוננו!" צעק תלמיד אחר, והצחוק גבר אפילו יותר.
מארק התחיל גם למצמץ בעינייו. הוא היה בשיא הלחץ.
אחד התלמידים ניגש אל מארק. "מארק, מה, אתה לוקח איזה מש–"
לפתע באה מורה והרימה את קולה. "היי, מספיק עם כול הרעש הזה! כולכם, לכו לכיתה! עכשיו!"
קבוצת התלמידים התפזרה לכיתות במהרה ובצחקוקים. מארק נשאר קפוא במקומו.
המורה ניגשה אל מארק באיטיות. "מארק…? אתה בסדר…?" היא אמרה בקול עדין.
מארק הסתכל קדימה בעיניים פקוחות והזיל דמעה.
המורה שמה את ידה על כתפו. "מארק, התלמידים פשוט לא מבינים את הבעי–", מארק לא העז להקשיב, הסתובב בחזרה לכיתה, ניכנס אליה וסגר את הדלת באיטיות.