כוחות המוות, פרק 1 – כולך לבד
את רוב זמנו הפנוי ג'רי בילה בחדרו. שום דבר מעניין לא קרה עד אותה תקופה ארורה- הכל היה רגיל במובן של שיגרה מאוד משעממת. זו הייתה תקופת סוף הלימודים בשנתו האחרונה בבית הספר. כל הבגרויות כבר עברו ורק ההכנות למופע הסיום התקיימו פה ושם; גם כל מיני מורים החליטו ללמד שיעורי העשרה שאף אחד לא טרח להגיע אליהם. כמובן שגם לא ג'רי- את רוב זמנו הפנוי הוא בילה בחדרו. כל הדברים הנחוצים להעברת הזמן היו שם ורק חיכו שישתמשו בהם. מחשב בעל מראה מאוד משוכלל עם מקלדת מחליפה אורות וצבעים בקצב קבוע; טלוויזיה עם חיבור למחשב שבעזרתו אפשר לראות כל סרט או סדרה שרק יחפוץ בהם; אקווריום מרגיע המקרין צבעי כחול כהים לכל עבר ופסנתר חשמלי חום שחלקו העליון מאובק קלות. כרגע החוברת עמדה איתנה מול פניו של ג'רי בזמן שניגן את היצירה שעליה עבד בשבועות האחרונים וניסה לגרום לה להשמע מרגשת. הוא היה ילד רזה; שיערו החום והפרוע התנופף כה וכה ממשבי הרוח שלא הפסיקו להגיע מחלון החדר ועיניו הגדולות סרקו בעיון את התווים.
ריח טוב של בישולים לפתע עלה באוויר וצעדים נשמעו במסדרון. זו הייתה אמו, כי היא היחידה חוץ מג'רי שגרה בבית.. אביו של ג'רי עזב כשג'רי היה בן שנה.
דלת החדר נפתחה ואימו הופיעה בפתח. רבים תיארו אותה כאישה יפה. פניה הילדותיים גרמו לכך שאף אחד לא היה יכול לנחש את גילה. שיערה היה חום כמו של ג'רי ועינייה היו גדולות ומלאות חן. מבט חיבה מרחם היה על פניה כאשר פיה קפוץ כלפי מעלה. היא לבשה שמלה פרחונית מרופטת ששימשה אותה כלבוש ביתי.
"יש לך דקה?" היא אמרה. אמו של ג'רי מעולם לא דיברה איתו מעל גובה עיניים, שיחותיהם תמיד היו כאילו לשניהם אותו ניסיון חיים. אולי זה מפני שהיא באמת הייתה קצת ילדותית או שבעצם לגור עם בן אדם אחד באותו הבית גורם לך להתחבר אליו באופן שונה מקשר רגיל של אמא ובן.
ג'רי המשיך לנגן עוד כמה שניות בזמן שהסתכל עליה, וחייך כשדווקא כן הצליח לנגן עוד כמה תווים תוך כדי הריכוז בשאלתה. לאחר שפסק בנגינה ענה לה, "בטח. עם ריח כזה של שניצלים."
השעה הייתה אחת עשרה וחצי בבוקר, יום ראשון, השביעי בחודש יוני, יום לימודים רגיל. צלצול הפסקה של בית הספר היסודי נשמע מכיוון חלון החדר.
"אין לך לימודים, תגיד?" היא אמרה וכיווצה את עיניה בחשדנות בזמן שנכנסה רשמית לתוך החדר והתיישבה על כיסא לידו.
"עם ריח כזה של שניצלים?" שאל בחיוך וחיכה כמה שניות. "מה העניין?"
היא הרצינה פנים ונראה כאילו מחפשת מילים בנרות.
"אני כבר כמה זמן חששתי," אמרה והישירה מבט אל עיניו. "הייתי היום בבוקר אצל הרופא ויש תשובה רשמית."
נראה כאילו אלפי שניות עברו עד שהיא אמרה את המשפט הבא.
"אני בהריון."
הוא הסתכל עליה שניות בודדות ואז שם לב שפיו פעור מעט. הוא לקח נשימה עמוקה ואז הביט אל בטנה כאילו ציפה לראות אותה כבר גדולה ועגולה.
"איך…" הוא התחיל ולא בדיוק ידע לסיים.
עברו עוד כמה שניות מביכות בלי להגיד מילה. הרבה שאלות עלו בראשו של ג'רי אבל לא ידע איך לשאול, ואז כאילו קראה את מחשבותיו.
"ג'רי, תראה," היא אמרה. "אין לי הרבה תשובות. אני יודעת שזה מאוד לא נעים ומאוד מבלבל. אבל עדיין אין לי את כל התשובות. אתה מבין מה אני אומרת?"
– "כן. את אומרת שאת לא יודעת מי האבא."
– "לא בטוחה מי האבא."
– "ואת מתכוונת ללדת אותו?" הוא שאל.
– "גם על זה אני לא יודעת לענות לך."
בפעם הראשונה בחייו של ג'רי, השהות בביתו הפכה קצת מביכה. אם מאז ומתמיד הקשר בינו לבין אימו היה חסר שיפוט, אז במצב הנוכחי היה קשה לו להמנע מכך ובכל פעם שראה את אימו בתוך הבית, פניו החווירו. אפילו קצת שינה את הרגליו בין לבין. עד היום היה מצחצח שיניים בבוקר בחדר השירותים הנמצא בתוך החדר שלה, עכשיו התחיל לעשות זאת בשירותים שבסוף המסדרון; את ארוחת הצהריים שהיה אוכל בסלון, התחיל לקחת כ"טייק אוואי" לחדר; מה שהכי היה בולט לאימו היה שפתאום ג'רי התחיל ללכת לשיעורי ההעשרה בבית הספר.
כשיצא מבניין מגוריו(שהיה בסך הכל שתי קומות, מדרגות, בלי מעלית) שמש חמה נחתה על פניו וכמעט שרפה את שיערות ראשו. הוא שלח לה מבט מסונוור וכועס והמשיך בדרכו. זה היה יום יפה, פרחים פרחו וציפורים התעופפו. אנשים הסתובבו בחוץ בבגדי קיץ קצרים ונראה שכולם מלבד ג'רי מרוצים מעניין החום הכבד.
הדרך לבית הספר הייתה ארוכה מספיק בשביל אנשים עצלנים, אך ג'רי לא בדיוק הגדיר את עצמו עצלן. העניין הוא שהיו נגמרים לו הנושאים לחשוב עליהם והוא היה מתחיל להשתעמם מהדרך. אם מישהו היה שואל- הוא היה מתעצל להסביר ואומר שהוא פשוט עצלן.
לשמחתו היה לו נושא אחד עיקרי שלא יצא ממחשבותיו, ההריון המפתיע של אימו. מעבר לעובדה שיש סיכוי שבעוד קצת יותר מחצי שנה יהיה לו אח או אחות קטנים, הדבר שיותר הטריד את נפשו הוא זהות אביו של התינוק. מה יקרה כשזהותו תתגלה? הוא יהיה חלק מחייהם? השאלות הרבות גרמו לו להסיח את דעתו מהדרך המשעממת ולאחר זמן מה שנראה לג'רי מאוד קצר, כבר הפציע שער בית הספר מבין העצים והבתים שבהמשך דרכו.
מרחוק יכל לראות את השומר בכניסה, הוא היה רזה ולא גבוה במיוחד, עם שיער כסוף שהחזיר אל ג'רי את אור השמש, מה שגרם לו שוב לאותו מבט מסונוור וכועס. היו לו מדי שומר פשוטים ואקדח מונח בחגורתו.
"עכשיו מגיעים?" שאל השומר בפנים רציניות ויד מונחת בנינוחות על אקדחו.
"לא חשבתי שאתה סופר לי זמנים, פרנקי." אמר ג'רי ולחץ לו את היד לשלום.
"אתה לא מבין," פתאום פניו של השומר הרציני הפכו שטותיות. רוב האנשים החשובים בחייו של ג'רי היו אנשים מבוגרים ממנו אך ילדותיים באותה מידה, אחד מהם היה פרנקי. הם התחברו בשנתו הראשונה של ג'רי בתיכון. בשיעורים שלא אהב, היה הולך לשבת לידו ולארח לו חברה. לאט לאט הבין שלפרנקי יש חוכמה ונסיון חיים מאוד מעניינים.
"מה אני לא מבין?" שאל ג'רי לאחר שפרנקי קפא בחיוך טיפשי.
"קניתי כרטיס גירוד קודם, שם במרכז רוזינג, זכיתי בעשרים פאונד. לא ייאמן."
– "וכמה עלה הכרטיס, פרנקי?" שאל ג'רי והרים גבה מתחכמת.
– "עשרים וחמש. אבל זו ההרגשה הטובה!"
אחרי שיחת החולין עם פרנקי המשיך ג'רי בדרכו במעלה חצר בית הספר. החצר עצמה הייתה די מטופחת, שביל ארוך שמסביבו צמחייה רבה וכמה ספסלים, כשבסופו דלת הכניסה למבנה. הוא נכנס לבית הספר וליבו כמעט צנח לרצפה כשראה אותה.
שיערה החום והגולש נח על כתפיה ומבטה קפא על מבטו. חצי חיוך עלה בפניה והם החלו להתקרב אחד אל השניה כשמבטיהם עדיין מחוברים. במרחק 20 סנטימטרים נעצרו שניהם כאחד ושתיקה קצת מביכה שררה באוויר, אך בו בזמן גם גרמה לבטנו של ג'רי להתהפך. המון תלמידים התהלכו מסביבם אך לא נראה שזה הפריע להם. ג'רי יכל להשבע שכל דפיקת לב שלו נראית מבחוץ. עיניה היו ירוקות וקטנות והיא הייתה הכי יפה שהוא יכל לתאר. גופה היה טיפה מלא ופניה תמיד נראו לו כאילו זוממות משהו אבל כל כך חמודות שבא לו לנשק. לחיה היו בצבע אדום תמידי בין אם מסמיקה ובין אם לא. כמו תמיד היה נראה שהיא הכי בטוחה בעצמה והכי ביישנית בו זמנית.
"מה קורה?" שאלה ברכות, חייכה והרימה גבה בערמומיות.
"הכל בסדר." ענה ופתאום הביט מטה אל חולצתה.
"אתה לא יכול לעבוד עליי. המקום והשעה הקבועים?" שאלה ולקחה את ידו אל ידה.
– "אפשרי." אמר והרים יד לגרד בראש במבוכה.
היא סיימה בחיוך מלא ועברה מבעד לכתפו. זו הייתה ההפסקה לפני שיעור היסטוריה ומר רינג קרא לה לחדרו לפני השיעור. היא הלכה לכיוון משרדו, מסמנת בפניה שלום לכמה עוברי אורח בדרכה.
על דלת משרדו הלבנה הונח שלט אפור ורשמי שאמר "רופוס רינג". היא דפקה שלוש פעמים ונכנסה בלי לקבל אישור.
"העלמה אוסטין, בואי שבי." הוא אמר אחרי שהרים את מבטו וראה במי מדובר. הוא היה איש נמוך מאוד אך כרגע ישב על כיסא ולא היה אפשר להבחין בזה. שיערו היה אדום, זקן עבות כיסה את פניו ועל אפו נחו משקפיים עגולות עם מסגרת שחורה.
מר רינג קם מכסאו לאחר שהתיישבה ועבר את שולחנו בכדי לשבת על הכיסא לידה. עכשיו היה גובהו הנמוך די בולט למי שהיה מביט מהצד.
"מה קורה איתך בתקופה האחרונה, אריה?" שאל והביט אליה ברצינות.
"למה אתה מתכוון?" אמרה במבט ישיר אך סנטר מורד מטה.
"נראה שעובר עלייך משהו לאחרונה. זאת לא אריה שהכרתי בתחילת הדרך."
דבר שהיה מאוד מוזר להגיד, עם זאת שהוא בסך הכל המורה להיסטוריה שלה.
"אני לא כל כך יודעת על מה אתה מדבר, המורה." אמרה בזהירות.
הוא התנשף עמוקות, והפעם שם ידו על ירכה. היא נעמדה במהירות ובבהלה. "דיברנו על זה, המורה." היא אמרה.
"מה זאת אומרת 'על זה'?" הוא שאל והעמיד פני תמים.
"על זה, על הנגיעות, בתחילת השנה, אל תשחק אותה." היא אמרה בכעס ויצאה מהחדר בטריקת דלת.
רינג הביט בדלת הסגורה בבוז והסיט את מבטו לרצפה בייאוש. לאחר שניות ארוכות של מחשבות על המעשים שלו קם, יצא מהחדר ונעל אחריו. בקרוב יתחיל השיעור.
"צהריים טובים, מר רינג." זרק אחד התלמידים. "מה נשמע, המורה?" אמר תלמיד אחר. רינג הנהן בחיוך והמשיך בדרכו. הוא היה לבוש סריג כחול עם כיסים, כאשר ידיו תחובות בתוכן. מרוב שהיה נמוך היה נראה כאילו שתי רגליו לא נוגעות ברצפה בו זמנית מה שגרם לו להתהלך כמו פינגווין.
חדר המורים היה ריק כאשר נכנס. הוא היה מורכב מכמה שולחנות עגולים עם ניירת מפוזרת בכל פינה. חלון גדול שיתף את אור השמש והאיר את כל החדר ביעילות. אף מורה לא היה שם, ובמחשבה שזו הפסקה, רינג הבין שזה מוזר ואולי מפספס איזו ישיבת מורים.
הוא התיישב בכיסאו, שילב רגליים ונשען לאחור בעיניים עצומות, ידיו עדיין בתוך כיסי הסריג.
דלת חדר המורים נפתחה בשאגה.
"מה נראה לך שאתה עושה?!" ג'רי הרים אצבע מאשימה והתקדם במהירות לעבר המורה המיואש שהביט בו בחוסר אונים. "מי אתה שתיגע בה בכלל?!" צעק.
"על מה אתה מדבר, מר בלום?" שאל בתמימות.
– "אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר."
פניו של ג'רי היו אדומות ונחיריו פתוחים לרווחה מרוב כעס. האצבע עדיין באוויר. רינג קם בנינוחות לכיוון מתקן המים של חדר המורים ומזג לתוך כוס חד פעמית.
"קח," אמר. "תשב, תרגע."
ג'רי חשב לרגע, חטף את הכוס מידיו של רינג וגמע אותה בלגימה אחת ארוכה. לפתע כמות נכבדת של מורים התחילה להכנס אל תוך החדר. שניהם המשיכו לעמוד אחד מול השני.
"אנחנו לא סיימנו כאן." אמר ג'רי ויצא מהחדר בזעם.
רינג הסתכל על כוס המים הריקה של ג'רי שהונחה על השולחן והכניס אותה למגירתו.
זה היה יום רביעי, בזמן שיעור הסטוריה, שג'רי החליט לבקר את פרנקי, אבל לאף אחד לא היה אכפת שהוא לא נמצא שם. הוא החליט לשתף את פרנקי במה שיושב עליו בימים האחרונים.
"תשמע," הוא אמר. "אתה לא יכול להגיד שאמא שלך לא בחורה… נחשקת."
"אתה אמור לגרום לי להרגיש טוב, מה אתה עושה לעזאזל?"
– "סליחה," הוא אמר וקצת הסמיק. "אתה באמת רוצה לדעת מה אני חושב על זה?"
ג'רי הנהן. "לא בטוח שתאהב את זה, אתה.." הוא אמר ועשה פרצוף מזהיר.
הרוח התחילה לנשוב חזק יותר, ג'רי הרגיש שכיסא הפלסטיק שמצא קרוב לעמדת השמירה של פרנקי לא יחזיק מעמד אז ירד לישיבה מזרחית על הרצפה, וזה התאים כי פרנקי עמד להתחיל בשעת הסיפור שלו.
"קצת אחרי שהכרתי את ננסי, גילינו שהיא בהיריון. זה היה כשאני הייתי בן עשרים ושש והיא בת עשרים וארבע. מאוד כעסתי כי היא אמרה לי שהיא מעולם לא הייתה עם גבר, ואני והיא עוד לא התחלנו… אתה יודע.
"העניין הוא שזה היה מעבר לכעס על השקר, זה היה גם כעס מקנאה. כי אם היא שיקרה אז יכול מאוד להיות שיש עדיין גבר בעולם שהוא ככה.. משמעותי בשבילה. תחילת הקשר שלנו הייתה מאוד ברורה ושנינו ידענו שאנחנו כבר מאוהבים מעל הראש, אז זו הייתה הנפילה הראשונה שלנו והיא הייתה מאוד קשה כי זה לא היה צחוק אתה יודע, היריון זה לא משחק.
"לא משנה כמה הראיתי שאני ככה כועס, היא מעולם לא רצתה להגיד לי מי הגבר שאיתו היא הייתה, וזה מאוד כאב כי זה רק העלה את החשדות שלי. וככה העברנו חודשים, לא הייתה לי ברירה אלא לשתוק אם אני רוצה שהאהובה שלי תישאר איתי, והיא לא התנגדה כי היא גם אהבה אותי וראיתי את זה. וזה הדבר היחיד שהרגיע אותי וגרם לי להרגיש מעל הגבר ההוא.
"אבל זה לא היה מספיק. היה לי קשה לתמוך בה והתאמצתי הרבה פעמים להעמיד פנים ולעשות בכאילו שאני מרוצה. עד שהגיע הסוף, יום אחד מצאתי אותה מעולפת בדירה שלה ולקחתי אותה מהר מאוד לבית החולים ושם אחרי כמה שעות בטיפול נמרץ הודיעו לי שהיא הפילה את 'התינוק שלנו'. במילים האלו. ואז הבנתי שלא משנה ממי התינוק הזה, אני זה שהתאמצתי כל כך בשביל להשאיר אותו איתנו ולהשאיר אותה איתי. התינוק שלי מת."
העיניים שלו עלו מהרצפה. מתאמץ במוחו לנסח את מוסר ההשכל.
"אני בעצם מספר לך את זה.." הוא קימט את המצח שלו יותר ממה שהוא כבר מקומט. "היום זה שלוש שנים שהיא כבר לא איתנו וממש רציתי לספר סיפור שקשור אליה אז בגלל זה קצת ניצלתי אותך כי זה הזכיר לי." הוא מלמל מהר וכנראה הרגיש אשם. ג'רי המשיך לשתוק.
"מה שאני מנסה להגיד זה… זה לא בדיוק אותו מצב מה שאני הייתי ומה שאתה עכשיו. אבל אתה יודע, שאולי כדאי שתהיה קצת יותר תומך בה. כי לא תמיד אתה מבין מה חשוב לך כשאתה כועס או מקנא או כל פעם שהרגשות שלך מעורבים."
הרוח הפסיקה לנשוב ושניהם שתקו במשך חמש דקות שלמות.
צלצול של הודעה הפיג את הדממה. "בעיה להיפגש היום. נדחה למחר? אריה." ג'רי השיב בחיוב.
"מי זאת שלחה לך שם, החברה החמודה שלך?" שאל פרנקי.
"היא לא בדיוק…" הוא ענה במבוכה.
"איך קוראים לה, החמודה?" הוא המשיך לשאול. הצלצול המבשר על תחילת ההפסקה התחיל להתנגן ברקע.
"אריה." ענה ג'רי.
" מה אם למשל," התחיל פרנקי. "חס וחלילה," הוא הדגיש. "היו אומרים לך שבקרוב אריה תעלם או יקרה לה משהו נורא? לא היית מתנהג אחרת?"
ג'רי הזדעזע למשמע דבריו.
"לך, תראה לאמא שלך קצת תמיכה, ילד."
למחרת היה יום חמישי. פתאום עלה בג'רי מה שפרנקי סיפר לו יום לפני. כנראה שקשה לה עם כל העניין, היא גם בטוחה שהיא מאכזבת אותו והוא גם מראה לה שהוא מרגיש לא בנוח. לכן החליט הפעם ללכת לצחצח את שיניו במקום הרגיל.
הוא נעמד בכניסה לשירותים שנמצאים בתוך חדרה. הדלת הייתה פתוחה והיא הביטה במראה שמולה.
"את רק בחודש שני, את עוד לא תראי בטן." הוא אמר. היא קפצה ממקומה ואז הניחה יד על הלב מרוב בהלה.
"אם הייתי יודעת קצת הגנה עצמית יכול להיות שהיו לך מספריים בתוך הראש כרגע. מה אתה עושה פה?" היא שאלה בזלזול וחזרה להביט במראה, כאילו כבר הבינה שכל מקום בבית שקשור אליה נמצא מחוץ לתחומו של ג'רי.
"חשבתי קצת, מצטער על הימים האחרונים. בקושי דיברתי איתך על הכל. את יודעת שאני איתך בכל העניין, מה שתצטרכי אני כאן." הוא אמר וחייך קלות.
היא הביטה לכיוונו בלי להזיז את הראש. "אני יודעת ג'רי, אבל אתה לא צריך להתעלם ממני."
הוא נכנס לתוך השירותים וחיבק אותה, היא חיבקה חזרה.
הוא יצא משיעור היסטוריה לכיוון השירותים. לא שבאמת היה צריך, אבל לפעמים מתחשק לו לצאת מהשיעור כשכל המסדרונות ריקים, ואז הברירה היחידה היא לעשות סיבוב לשירותים.
הוא עצר בברזיה שלידם ותוך כדי שתייה שמע קולות מבחילים שמגיעים מבפנים. קולות שאפשר להגיד שהיה שמח לא לשמוע. התלבטות עלתה בראשו אם המעשה הנכון הוא להתרחק ולא לתת לבחור סיבה להיות מובך מהעובדה שהוא מקיא בשירותים של בית הספר. בסופו של דבר נכנס לתוך חדר השירותים ונעמד מחוץ לתא שממנו הגיעו הקולות.
"אתה בסדר?" שאל. אך הקולות התגברו ושום תשובה לא נשמעה.
"אם אתה צריך עזרה או מש-" השאלה שלו נקטעה בצעקת כאב מתוך התא ודפיקות על הקירות. כתגובה ניסה מהר לפתוח את התא בשביל לנסות לעזור באיזושהי צורה אך הדבר היחיד שהספיק לראות לפני שנטרקה הדלת בחזרה היו התלתלים החומים המבריקים.
לא ברור מה גרם לו להשאר שם ולהיות נוכח לצעקות והקולות הדוחים. או שממש רצה לעזור לבחור או שסתם היה סקרן, אבל הוא נשאר שם במשך חצי שעה וחיכה שהבחור יצא מהתא. כשהבין שכנראה הוא מחכה לשווא הוא חזר לשיעור.
באיזור השעה 15:00 הבין שמחכה לו הליכה די ארוכה אל 'המקום הקבוע', אז החליט ג'רי לצאת מהבית ובמקרה הכי גרוע יישב שם קצת לבד. ברגע שכף רגלו דרכה מחוץ לבניין עלה בו רעיון שהחשיב כ'גאוני'.
בנחישות ובמהירות כיוון את עצמו אל עבר המחסן שמאחורי בניין מגוריו. האופניים השחורות היו כל כך מאובקות, עד שלקח לו מעל עשרים דקות להעביר בהן מקלחת של מגבונים ולגרום להן להבריק.
'הנה הפתרון המושלם להליכות הארוכות, המשעממות והמיותרות.' חשב לעצמו.
את הנסיעה אל המקום הקבוע עשה בדרכים מפותלות עם סיבובים מיותרים והגיע לשם תוך שעה. על הספסל בטיילת מול השקיעה של הים, הוא ישב בתחושת אשמה והוציא את הסיגריה המגולגלת מהכיס.
"חשבתי שאגיע מוקדם יותר ואשב פה קצת לבד." הוא שמע את הקול המתוק מאחוריו והשתעל ענן של עשן. "בציבור?" היא שאלה.
הוא כיבה בזהירות את הסיגריה והחזיר את מה שנשאר ממנה לכיס. "חוש הריח שלך זה משהו."
"אני כנראה מכירה את הריח הזה יותר טוב ממך." ושוב ביצעה את הרמת הגבה שלה שעכשיו אפילו נראתה טיפה זדונית.
היא התיישבה קרוב אליו והפעם הוא שמע את דפיקות הלב שלה בכל איבר בגופה. היא לבשה גופיה לבנה וסמרטוטית שגרם לגופה להראות כל כך יפה ביחד עם מכנסי שלושת-רבעי שחורות. שפתיים כל כך מתוקות עם עיניים קטנות וחמודות שקשה לעמוד בפניהן. שיער חום בוהק וארוך מחזיר אור מהשקיעה. היא שוב לקחה לו את היד והחזיקה אותה על הירך שלו.
"אז מה קורה?" שאלה והסתכלה אל הים. ג'רי דווקא הסתכל על הצוואר שלה, בידיעה שממנו כנראה מגיע ריח הבושם שלה שממלא את האוויר(וקצת גורם לו לרצות להתעטש).
"אמא שלי סיפרה לי שהיא בהיריון." הוא אמר. היא ישר סובבה אליו את פניה ופתחה את עיניה לרווחה.
"מזל טוב!" אמרה בחיוך. ואז הבינה שכנראה זה מה שישב עליו אז דעכה מעט.
"בעצם, ממי התינוק?"
"אין לי מושג, אריה. אני באמת לא יודע ואין לי שום ניחוש. איך היא יכולה ככה למצוא בן אדם אחר חוץ ממני? אחרי כל כך הרבה שנים שהיא לבד ורק איתי…"
אריה הסתכלה לו בתוך העיניים במבט מרחם. מבט שמאוד מאפיין אותה.
"אני מבינה אותה." היא אמרה.
פתאום הרוח השתתקה והכל עצר מלכת. הם ישבו שם כמה דקות בלי לומר מילה. המבט שלו עליה והמבט שלה על השקיעה שכבר כמעט הסתיימה. רק עוד כמה קרני שמש והיא תעלם לגמרי.
"אני בטוחה שגם אתה מבין אי שם עמוק בפנים." היא זרקה לו מבט לבדוק אם הוא מסכים וחזרה אל השקיעה. "קרה לך פעם שנשארת לבד בבית כמה ימים בלי לצאת, או שסתם הרבה זמן לא פגשת את הבן אדם הזה שגורם לך להרגיש טוב? ואז פתאום עצרת הכל כדי לחשוב עם עצמך ולנסות להבין מה קורה בחיים שלך? ואני לא מתכוונת בקטע של לימודים או זוגיות. אני מדברת על החיים עצמם ועל מה הם אומרים. יכול להיות שכל מה שקורה סביבך זה הכל שקר ואין שם אף אחד בחוץ. או שאולי אתה חולם הכל או שזו רק פנטזיה וכולם רובוטים ורק אתה, רק אתה אנושי. אתה מגיע למחשבות כאלה מוזרות ולפעמים פשוט מבין שיש סיכוי איפשהו שם, ש… כולך לבד."
הרוח חזרה, העלים המשיכו בדרכם על הרצפה והשמש נעלמה לגמרי. השמיים היו בגוון כתום-ורדרד.
הם הביטו אחד לשנייה בעיניים והמבטים עברו לשפתיים. ואז קרתה הנשיקה הראשונה שלהם. היה לה טעם של תות, ולו היה טעם של חומרים שבדרך כלל מעשנים. הנשיקה נמשכה מספר דקות שהרגישו לג'רי כמו כמה שעות.
וגם אל תוך הלילה הוא עדיין יכל להרגיש את הנשיקה הזאת שכנראה לעולם לא ישכח והיה נותן הכל כדי לחוות אותה שוב.
סוף השבוע עבר טוב יותר משאר השבוע. אחרי שג'רי הלבין את ענייניו עם אמו, הם יכלו לבלות יותר בנעימים. הם בישלו יחד, ראו סרט יחד. האכזבה היחידה של ג'רי הייתה שהיא עדיין לא הסכימה לומר מילה לגבי אביו של התינוק.
הוא לא ציפה לקבל את התשובה לשאלה הזו שהציפה את מוחו לאורך כל הימים האחרונים כשחזר מבית הספר בראשון בצהריים. במטבח ישבו שני אנשים, אמו ועוד בחור שהצליח לזהות רק מהתמונות. השיער הבהיר שבתמונות היה קצוץ אך עכשיו אסוף בגומיה לאחור. בסך הכל כמה קמטים נוספו על פניו אך מבנה הגוף השרירי נשאר כמו שהיה. זה היה אביו.
ג'רי עמד בפתח הבית המום, כשדלת הכניסה עוד פתוחה. כמה רגעים של שקט חלפו עד שאמו ראתה על פניו של ג'רי שהוא כבר הבין מי הוא ומה הוא עושה שם.
בלי הרבה מחשבה הוא חזר על צעדיו אל מחוץ לבית וטרק את הדלת בכעס לא מוסבר. הוא אפילו לא הבין למה הוא חזר ואיך זה קרה אך בין כל המחשבות והשאלות הוא הרגיש שלא רוצה לשמוע מילה אחת מאף אחד מהם.
בתוך סערת הרגשות הוא פרץ את דרכו אל מחוץ לבניין וישר הרים טלפון לאריה.
"אריה, אני חייב…" הוא ניסה לדבר אך דמעות חנקו את גרונו. "אני בא אלייך הביתה."
"לא זמן טוב," היא אמרה. "אני ארד למטה."
הוא עשה את דרכו בזריזות עצבנית אל רחוב מגוריה ופנה בסמטה שבה נמצאת דלת ביתה.
הכל קרה כל כך מהר. אבל זה היה מאוחר מדי. הסכין כבר הייתה עמוק בתוך בטנה ודם טפטף על רצפת הרחוב. היא נפלה על ברכיה. פרצופה היה מזועזע מפחד וחוסר הבנה.
כל מה שהוא הספיק לראות היו רק התלתלים החומים המבריקים.
תגובות (6)
רגע מה?
אין מה לומר הסוף של הפרק הזה היה מפתיע, סיבוב של מאה שמונים מעלות.
זה כתוב טוב והדרמה מותאמת יפה ולא רצה מהר מדי.
אני אשמח לקרוא את ההמשך
תודה רבה! שמח שאהבת.
כן, הסוף הוא בעצם הבסיס לכל הסיפור שיושב לי בראש…..
עכשיו אני סקרנית
אז אני מצפה לפרק הבא
יש לך יכולת כתיבה טובה.
תיאורים נהדרים!
יש לי בעיה להתחבר לג'רי. הבחירות שלו והמחשבות שלו הם לא רציונליות בשבילי.
אני יודע מה זה הריון וזה נראה לי מוזר כל מה שעובר בראש של ג'רי.
מצטער :(
אבל חשוב לי להדגיש שזה אני!!!
אני אמשיך לעקוב בייחוד עם הסוף המפתיע!
מצטער שלא יכולת להתחבר, אבל לא נורא הוא לא הדמות היחידה! יש עוד דמויות ראשיות טובות מאוד בדרך :)
תודה רבה!