כוחות הטבע – פרק 5 "תלוי באוויר"

ג'ייד התבוננה בפרד בדאגה.
הוא לא דיבר ולא אכל במשך כל ארוחת הבוקר.
הדבר היחיד שעשה היה להסתכל בסכין שהחזיק בידו.
שחזרה אתמול מהטיול עם ג'ו היא שמה לב שמשהו שונה בהתנהגות שלו אבל היא ייחסה זאת לעייפות.
עכשיו היא כבר חשבה שהוא כועס עליה.
"פרד, אני יודעת שלא הייתי בסדר," אמרה. עיניה הירוקות התבוננו במעט אשמה בתה החם שהיא ערבבה עם כפית במשך החמש דקות האחרונות, "לא ידעתי שתכעס, אם תרצה אני מבטיחה ללכת איתך היום לאן שתרצה אבל בבקשה, תגיד משהו!"
"מה היית עושה אם היית מגלה שלמישהו יש כוח," הוא התחיל להגיד תוך התעלמות מוחלטת ממבטה המופתע, "כמו למשל שליטה במתכת?"
ג'ייד הייתה המומה. מצד אחד היא הייתה שמחה שסוף סוף הוא דיבר איתה אך מצד שני היא הייתה טיפה מופתעת מהשאלה המוזרה ששאל אותה.
לבסוף התעשתה וענתה, "למה הכוונה?"
"אני אסביר לך אחר כך, ענה לה וחוסר הסבלנות בעיניו נראה בבירור, "אבל מה היית עושה?"
"אני מניחה שהייתי ניגשת אליו," ענתה לו בכנות, "עכשיו, אתה יכול בבקשה להגיד לי למה התכוונת?"
"נכון אתמול, שהלכת עם ג'ו?" שאל אותה והתחיל לאכול קצת מהמתאבנים שנחו על השולחן, "ורק שתדעי, אני לא כועס עלייך."
"נו?" ענתה לו ג'ייד והקלה מסוימת נשמעה בקולה.
"אז אפשר להגיד, זאת אומרת יכול להיות ש…" הוא ניסה לבחור את הנוסח המתאים לספר לה.
"נו?" שאלה שוב ועכשיו היה תורה להיות חסרת סבלנות.
"ראיתי מישהי ו…" הוא לא הספיק להשלים את המשפט כי מישהו בא מאחוריו ושפך תה על ג'ייד.
"את מטומטמת? שימי לב לאן את הולכת!" ג'ייד ירתה בעצבנות.
פרד הסתובב אחורה וראה את אותה נערה שוב.
שיערה השחור היה אסוף לצמה ארוכה ועיניה האפורות קלטו את המתרחש סביבה.
היא לבשה חולצה שחורה ועליה כיתוב בשפה זרה, אולי צרפתית ומכנסיים קצרים ומשופשפים שחשפו רגליים ארוכות וחיוורות.
היא חייכה לעבר ג'ייד ואמרה לה משהו בשפה זרה.
פרד לא הבין את מה שאמרה אך לפי הטון שבו אמרה זאת הוא היה בטוח שזאת קללה.
ג'ייד נעצה בבחורה שעמדה מולה מבט כועס ולבסוף קמה ויצאה מחדר האוכל.
לאחר שיצאה הבחורה הזרה תפסה את מקומה.
"אני יכולה את הסכין שלי בחזרה?" שאלה בנימוס מזויף.
"קודם כל," ענה לה פרד, "תגידי לי מי את ואיך עשית מה שעשית."
הוא עקשן, חשבה לעצמה.
"אוקיי, אז קוראים לי פסיפיקה ואני יכולה לשלוט במתכת. עכשיו," אמרה, "אפשר את הסכין שלי בחזרה?"
"רק תגידי לי איך את עושה את זה." אמר ועיניו נפערו בסקרנות.
"לא כאן." היא קמה ועיניה סימנו לו לבוא אחריו.
גם הוא קם והלך אחריה מסוקרן.
כשג'ייד חזרה לשולחן לאחר שהחליפה חולצה היא לא מצאה את הבחורה ששפכה עליה את התה ולא את פרד.
היא הסתובבה לאחור ונתקלה בבן אדם שלבש ז'קט אפור.
היא נפלה וראשה נחבט ברצפה הקשה והקרה.
לפני שהיא איבדה את הכרתה היא זיהתה את עיניו הכחולות של הבן אדם עם הזקט האפור צופות בה בדאגה.

ג'ו הסתובב בעיר וחשב על ג'ייד.
הוא הסתובב איתה אתמול בעיר ודווקא די נהנה.
הוא נהנה מהנוף וממזג האוויר הנעים אבל לא היה אכפת לו מג'ייד.
הוא נזכר שהיא נישקה אותו וחיוך היה מרוח לה על הפרצוף.
ואז הוא התחיל לצחוק עליה והחיוך נמחק לה מהפרצוף.
היא הסתכלה עליו בבלבול ולאחר שראתה שהוא ממשיך לצחוק דמעות עלו בעיניה.
הוא נרגע קצת ואמר לה, "באמת חשבת שיש לך סיכוי? סיכוי איתי?" ואז הוא המשיך לצחוק.
היא המשיכה להסתכל עליו, הוא ציפה שתסטור לו, תקלל אותו אבל היא פשוט התחילה לבכות ולרוץ משם.
הוא צפה בשיערה החום הארוך מתנדנד בזמן שרצה ואז הוא פשוט חזר לצחוק.
עכשיו הוא הרגיש טיפה אשמה. הוא לא היה צריך להגיב כמו שהגיב אבל זה היה האופי שלו.
הוא העביר את ידו בשיערו הבלונדיני ולא שם לב שהוא הולך לעבר הכביש.
שהוא כבר הבחין במכונית האדומה מתקרבת אליו הוא הצליח רק להרים את ידיו להתגונן מהפגיעה הצפויה.
הוא ספר את השניות בליבו, שלוש, שתיים אחת אבל הוא לא הרגיש כלום.
הוא פקח את עיניו וראה את המכונית האדומה ממשיכה לנסוע, מתחתיו.
הוא הסתכל על רגליו וגילה שהוא נמצא באוויר, לפחות מטר או שניים מהקרקע.
הוא נבהל וניסה לחזור חזרה לאדמה אבל הוא לא הצליח להתקדם.
לבסוף הוא התחיל לעשות תנועות של שחייה והוא הצליח להתקדם איתם.
הוא התחיל להתקדם לעבר המדרכה ולבסוף רגליו הרגישו את המדרכה.
הוא הסתכל סביבו וגילה שאף בן אדם לא היה באזור בזמן שהוא היה באוויר.
הוא השמיע אנחת רווחה והתחיל לרוץ, או לא ידע לאן הוא רץ, העיקר מבחינתו היה להתרחק מהמקום הזה.
הוא הגיע לפארק גדול עם עצים רבים וגדולים.
הוא עצר לשבת על ספסל ואז הוא הבחין בשלושה בנות יושבות על הדשא.
הוא קם מהספסל וניגש אליהן אך ברגע שהגיע אליהן הן כבר קמו והתרחקו משם בריצה.
הוא הסתכל על המקום שבו הן ישבו ומצא דף.
בדף היה ציור של זאב אפור וגדול.
הציור לא היה מקצועי אבל בכל זאת היה יפה.
הוא הבחין בשני מילים בתחתית הדף, "ויויאן ראפקס".
חיוך עלה על פניו והוא הכניס את הציור לכיסו ורץ לעבר הכיוון שאליו הלכו הבנות ממקודם.

כשווינטר, ויויאן וסקיי קיבלו את ההודעה מאדם הן רצו בשיא המהירות לביתה של ווינטר.
בדרך ויויאן נזכרה שהיא שכחה את הציור שציירה בפארק אך היא המשיכה לרוץ.
כשהגיעו לביתה של ווינטר וסגרו את הדלת מאחוריהן הן לא הבחינו בנער הגבוה הבלונדיני שעיניו הכחולות צפו בהן בזמן שנכנסו לבית.