כוחות או לא להיות- פרק 1 -סיפור שאני כותבת עם רונגילי 11-

~וושינגטון~
"יופי שהגעת. אני צריך את העזרה שלך." אמר קול ברגע שג'ק נכנס למעבדה.
"מזה המקום הזה? אבא שלי יודע?" שאל ג'ק והביט למעלה בדאגה.
"כן. בניתי את המפקדה הזאת מתחת לבית שלכם בהוראתו." אמר הקול ונגלה מבעד לצללים. מולו עמד איש גבוה, כבן עשרים בערך.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" שאל ג'ק עדיין בקול מפוחד.
"אני ניק קדלר, ואני ראש מועצה סודית ששמה P.O.W. אתה נבחרת להצטרף אליה" אמר ניק. "אני צריך ממך שתביא את ששת האחרים שנבחרו למועצה."
"מה? למה אני?" שאל ג'ק בסקרנות. יכול להיות שהוא מדבר על היכולת שלו להיות בלתי נראה?
"כי אתה מיוחד ג'ק. וכך גם האחרים. אלו הדפים שבהם כתוב את הפרטים של הילדים, וזה טופס חתימה של ההורים כדי שתוכלו לישון כאן. בהצלחה." אמר ניק במהירות ונעלם בצללים.
ג'ק יצא מהחדר מבולבל. הוא הסתכל בפרטים של הילדים והכתובות היו משונות. למה שניק ירצה ילדים שגרים כלכך רחוק? איך הוא יגיע עכשיו ליפן, או לאנגליה? הוא אמר שהם מיוחדים, כמוהו. אבל מיוחדים במה? אולי גם להם יש כוחות?
"אדוני, הנשיא ביקש שאמסור לך את זה.." קטעה אחת המשרתות את מחשבותיו.
"כן בטח.. תודה ברטה" מילמל ג'ק ולקח את המעטפה. הוא הלך לחדרו ופתח אותה. בתוכה היו כמה כרטיסי טיסה ליעדים; יפן, אנגליה, ישראל ובוסטון. הטיסה הראשונה נקבעה לאנגליה לעוד ארבע שעות. ניק נבהל והחל לארוז את בגדיו במהירות.
נשמעה דפיקה בדלתו.
"כן" מילמל בחוסר תשומת לב.
לחדר נכנס אביו, ג'ונתן פרקינסון.
"אני רואה שאתה כבר אורז.." התחיל ג'ונתן והתישב על מיטתו.
"כן.. הטיסה עוד שלוש שעות.." אמר ג'ק והמשיך לדחוף בגדים לתיקו שעמד להתפוצץ.
"הנה קצת כסף.. לבתי מלון ולאוכל.." אמר ג'ונתן ודחף לידו חבילה של שטרות מקומטים.
"סבבה תודה.." אמר ג'ק ודחף את הכסף לכיסו.
"טוב. נתתגעגע בן.." אמר ג'ונתן. ג'ק הפסיק לרגע לארוז וחיבק את אביו.
"גם אני אבא.." מילמל ג'ק לתוך כתפיו.
המונית צפרה בחוץ.
"ביי" אמר ג'ק ויצא החוצה. הוא נכנס למונית ושם את המזוודה לידו.
"לשדה התעופה.." מילמל ג'ק והנהג נסע.

~אנגליה~
"זאקי באלך לבוא אליי היום לגמור את העבודה בהיסטוריה?" שאלה אנג'לינה את זאק ונצמדה אליו.
"גמרתי אותה אתמול" אמר זאק והתרחק ממנה.
"נו, אתה יודע למה התכוונתי" אמרה אנג'לינה בחיוך מתוק.
"יש לי תוכניות" אמר זאק וההלך ממנה במהירות.
"מה אנג'לינה רצתה ממך?" שאל ליאו, חברו הטוב.
"כמו תמיד.." אמר זאק ונאנח. הוא וליאו ניהלו את אותה השיחה כל יום.
"ושוב דחית אותה? מה יש לך? הבחורה הכי שווה בשכבה רוצה אותך ואתה דוחה אותה? במשך כל יום?" התפלא ליאו כל יום מחדש.
"אין לי כוח לבנות. מאז אודרי.." נאנח זאק. עדיין כאב לו לדבר עליה.
"חשבתי שנגמר הסיפור עם אודרי" אמר ליאו והתכופף לקולר בכדי לשתות מים.
"עד שאני לא אמצא מישהי אחרת שאני אוהב, עדיין יהיה לי את כל הסיפור הזה בראש.." אמר זאק בעצב. גם הוא רצה לעבור כבר הלאה, אבל זה פשוט היה קשה מדי. אודרי הייתה האהבה הראשונה שלו, והיא בגדה בו. קשה להתגבר על משהו כזה, כי הוא עדיין אהב אותה.
"נו אז אנג'לינה היא הפתרון! היא כלכך רוצה אותך, ואולי מה אתה יודע, תתאהב בה" הציע ליאו.
באותו הרגע ניגש אליהם ילד לא מוכר, שהם מעולם לא ראו בבית הספר קודם.
"היי אני ג'ק. אני מחפש את זאק ומייק אייבן. אתם יודעים איפה הם אולי?" שאל הילד.
"אני זאק" אמר זאק "וזה מייק. אח שלי" הוסיף והצביע לעבר דמותו הרחוקה של מייק.
"אתם צריכים לבוא איתי." אמר הילד בדריכות.
"אתה לא מפה נכון?" שאל ליאו לשמע המבטא האמריקני.
"תקח את אחיך ובואו איתי עכשיו זה חשוב ביותר!" אמר הילד מתעלם משאלתו של ליאו.
"בסדר, בסדר מה אתה מתעצבן.." אמר זאק והלך לקרוא למייק. כעבור שניה חזרו שניהם.
"עכשיו בואו איתי." אמר הילד והחל ללכת לעבר דלת היציאה.
"למה שנבוא איתך?" אמר מייק והרים את גבתו.
הילד נאנח והוציא מכיסו דף מקופל. הוא יישר אותו והראה להם. על הדף התנוססה תגית של משרד הנשיאות של ארצות הברית, ותמונתו של הילד. שמו היה ג'ק פרקינסון.
שלושתם פערו את פיותיהם בתדהמה.
"אתה הבן של הנשיא של ארצות הברית?" שאל מייק כלא מאמין.
"כן, עכשיו בואו איתי כבר!" רטן ג'ק. הוא ידע שאסור לו להתעכב כאן כי הטיסה ליפן בלילה, ועד אז הוא חייב לשכנע אותם לבוא איתו.
מייק וזאק הלכו אחריו וזאק הביט לעבר ליאו במבט מתנצל.
הם נסעו במונית לביתם של התאומים.
"מה אנחנו עושים פה? אמא תכעס שיצאנו מבית ספר לפני הזמן.." אמר מייק בפחד. זאק משך בכתפיו.
ג'ק דפק בדלת ואחותם הגדולה, ג'ניפר פתחה את הדלת.
"מה?" שאלה בגסות, והיה נראה כאילו הפריעו לה במשהו.
"אני צריך לדבר עם אמא שלך בבקשה" אמר ג'ק. ג'ניפר הופתעה קצת אבל צעקה לאימה, שמישהו מחפש אותה. כעבור רגע ירדה האם במדרגות עם סל כביסה בידיה.
"מה אתם עושים פה? עוד לא נגמר בית ספר!" כעסה האם והניחה את הסל בחבטה על הריצפה.
"הם פה באחריות הנשיא של ארצות הברית, אדון ג'ונתן פרקינסון. אני בנו." אמר ג'ק והוציא את הדף שהראה מקודם לילדים. האם נראתה מופתעת במקצת.
"אני רוצה לקחת את הילדים האלו לבית הנשיא להשתתף בתוכנית לימודים ארוכה, ואצטרך שתחתמי פה" אמר ג'ק והושיט לה עוד מסמך.
"רגע מה? כמה זמן?" התבלבלה האם.
"שלוש שנים, כולל כרטיסי טיסה כל חודש לביקור. זה מאוד חשוב שתחתמי על הטופס הזה במהירות אז את יכולה למהר קצת? אנחנו דיי לחוצים בזמן" אמר ג'ק וידע כמה חצוף הוא נשמע.
"אה כן ברור. אני אלך להביא עט.." מילמלה האם במהירות והלכה להביא עט. היא חתמה על הטופס במהירות.
"בינתיים לכו תארזו בגדים" אמר ג'ק לבנים והם עלו למעלה במהירות. הם חזרו כעבור רגע עם שתי מזוודות גדולות.
והם סגרו את הדלת ונכנסו למונית.
"וואו! הייתי בטוח שהיא לא תסכים או לפחות תלחם קצת יותר! זה היה ממש מוזר.." אמר זאק בבילבול.
"אני בכלל לא טוב בלימודים.. למה הנשיא בחר בי?" התפלא מייק.
"בעצם.. זה לא ממש תוכנית לימודים.. זה יותר אמ.. מועצה סודית כזאת שתלמד אותכם להשתמש בכוחות שלכם.." אמר ג'ק בחשש. "אבל אסור לכם לדבר על זה עם אף אחד חוץ מהאחרים שמשתתפים בתוכנית" הוסיף בתוקף.
מייק וזאק החליפו מבטים.
"כוחות מיוחדים? איזה כוחות?" שאל מייק. אין מצב שהג'ק הזה יודע על הכוחות שלו ושל אחיו. ומה עם כן? הם עומדים לבדוק אותם במעבדה כזאת?
"אנחנו יודעים לגבי הכוחות שלכם, אנחנו עוקבים אחרי שניכם כבר שנים" אמר ג'ק בניסיון לא מוצלח להרגיע את מייק. "טוב הגענו. בואו נעלה למטוס."
"איפה השדה תעופה? והדיוטי פרי?" התבלבל מייק.
"זה מטוס פרטי. בואו מהר בבקשה.." זירז אותם ג'ק.
"רגע לאן טסים?" שאל זאק והניח את המזוודות במטוס.
"ליפן" ענה ג'ק ושלושתם חגרו במושביהם.