כוחה של אטנטיס- פרק 1

"אתה לא יכול להביא לכאן כל נערה שחשה שלא בטוב על החוף, אני מקווה שזה ברור לך." נוזף קול קשה. הקולות נשמעים כל כך שונים כאן. כל כך זרים.
"היא לא סתם לא חשה בטוב. תסתכל עליה. היא בטח משוטטת ככה כבר כמה שעות. היא הייתה מיובשת לגמרי כשמצאתי אותה. בקושי הגיבה. אני בספק אם היא אפילו יודעת לאן לקחתי אותה." אמר קול אחר, רך יותר, אבל סמכותי לא פחות.
הקול הראשון נאנח. "בקרוב היא תדע, אני מניח."
שתיקה משתררת במשך כמה רגעים. "חזור לעיסוקיך נערי," אומר הקול הראשון. "אדאג שיטפלו בה היטב, וכאשר תשוב לעמוד על רגליה נעזור לה לחזור לביתה."
תגובתו של הדובר השני מתערפלת באוזניי ואני שוקעת שוב בשינה עמוקה.

אני פוקחת את עיניי אל חדר רחב ידיים, מרוהט ביוקר ובטוב טעם. הרהיטים מבהיקים מניקיון ואפילו גרגר קטן ביותר של אבק לא מרחף בחלל החדר. שמש חמימה של קיץ חודרת פנימה דרך הווילונות הפתוחים, מאירה את החדר בצהוב חמים, אבל הכל זר כל כך, שלרגע אני מתקשה להיזכר היכן אני נמצאת.
אבל הבזקים מהימים האחרונים תוקפים אותי במבול של תמונות ואירועים, והדברים מסתדרים בתוך ראשי.
אני בארמון.
חיוך מאושר עולה על פניי.
בארמון. ויש לי שתי רגליים אנושיות!
"הו! התעוררת!" קורא קול עליז, ואני מפנה לעברו את מבטי. בחורה חייכנית, בערך כבת גילי, עומדת לצד הארונות. בידה היא אוחזת מטלית לחה, ואני מניחה שהיא אחראית לניקיון המופתי ששרר בחדר.
היא לובשת מדי משרתת שחורים פשוטים וסינר לבן מקיף את גזרתה העגלגלה.
"הביאו אותך לפה אתמול בלילה במצב נורא ואיום גברתי," היא אומרת, אבל מחייכת כאילו מדובר בעניין של מה בכך. "אבל הצלחנו לייצב אותך. פשוט התייבשת מעט. יותר מדיי זמן בשמש, מה?"
היא לא מפסיקה לזוז בעודה מדברת, מעבירה את המטלית שלה על פני השידות, מוזגת כוס מים מקנקן קריסטל ומושיטה לעברי את הכוס המלאה.
"קחי, תשתי הרבה, שלא תתייבשי שוב," היא אומרת, וכשאני לוקחת מידה את הכוס בלהיטות היא שבה לעיסוקה הפעיל. "אני בת', דרך אגב," היא זורקת מעבר לכתפה.
כל העליצות הזאת עושה לי כאב ראש נוראי. אנא ממך, שבי כבר! אני מנסה לצוות, אבל שום צליל לא בוקע מפי, רק מעין נשיפת אוויר קלה וזועפת. אני מחמיצה פנים.
"בואי," הנערה שוב פונה אליי, אוחזת בזרועי ותומכת בי לעמידה. ההליכה עדיין קשה לי, והכאב מייסר את רגלי עם כל צעד. "זהירות גברתי," אומרת בת' בחיוך עליז. "כנראה עדיין לא חזרת לאיתנך. בואי, אעזור לך להתלבש."
ולפתע אני קולטת שאת השמלה הסמרטוטית שלבשתי בלילה הקודם החליפה כותנת לילה לבנה.
הבגדים שלי, אני רוצה לשאול, אבל שוב יוצאת מפי רק נשיפה.
"זרקנו את הסחבה שלבשת אתמול לכביסה," בת' ממשיכה בפטפוטה הבלתי פוסק, וכמו קוראת את מחשבותיי. "תוכלי לקבל אותה מאוחר יותר, אבל אם להיות כנה, אני חושבת שהיא כבר סיימה את תפקידה."
אני פולטת נחרה נרגזת. רק אתמול תפרנו אותה, אלנה ואני.
"אני מצטערת גברתי. הכעסתי אותך? את תקבלי כמובן שמלה אחרת…. כבר ביקשנו מהתופרת להכין לך משהו ללבוש היום בבוקר. היא התרגזה נורא שהיא לא יכולה למדוד אותך, אבל היא תמיד נרגזת, אז אף אחד לא התרגש במיוחד."
בת' המשיכה לדבר בעודה מובילה אותי לאורך המסדרון, אבל אני הפסקתי להקשיב. התרכזתי רק במגע רגליי על השטיח הרך, בכאב הנורא והבלתי ניתן להתעלמות שליווה כל צעד. כמעט ולא שמתי לב כשנכנסנו אל תוך חדר נוסף, וכנראה גם לא הייתי שמה לב אלמלא חפץ מעופף כמעט ופגע בי ועורר אותי מהרהוריי. גליל התחרה שהושלך לעברי פגע בקיר ונחת על הרצפה בקול חבטה עמום.
"לכל הרוחות!" קול זועם במבטא זר הדהד בין קירות החדר. "כיצד אני אמורה בדיוק-" האישה הדקיקה שניצבה במרכז החדר הבחינה בנו בכניסתנו. "הנה את! בואי הנה. עמדי כאן," היא תלשה אותי מידה של בת' והעמידה אותי על כן מוגבה. "איני יכולה לעבוד בלי מידות!" היא אמרה ושלפה מכיסה סרט חום ארוך, מלפפת אותו סביב מותניי. "את רואה? שישים סנטימטרים. אני הערכתי אותך בכשישים ושתיים."
היא עוזבת אותי ועטה על שמלה ורודה ומחרידה שניצבה במרכז החדר, מתחילה לתקוע סיכות במיומנות רבה.
סקרתי בסקרנות את החדר שסביבי. כעת, משהתאוששתי קצת וכבר לא נאלצתי לצעוד, יכולתי להבחין בסובב אותי. כל כך הרבה דברים לעכל. בדים צבעוניים בגוונים בוהקים, כלים שלא ידעתי אפילו מה שמם. הכל היה יפה כל כך, בוהק תחת אורה של השמש שהגיע מחלון זכוכית מבהיקה שהיה פתוח לרווחה, מאפשר לרוח קלילה לחדור פנימה.
שאפתי את האוויר עמוק אל תוך ריאותיי, מתענגת על התחושה החדשה.
השיער של השתרך על גבי, ארוך, כבד ומעיק, אבל הוא היה יבש ורך ונעים למגע, שונה כל כך מהתחושה הרגילה שלו.
"אני יודעת מה את חושבת," אמרה בת', שהבחינה בי משחקת בקווצות השיער. "אני מיד אכין לך אמבט."
אמבט? השאלה עומדת על שפתיי, אבל מסרבת לצאת החוצה. כל כך הרבה מילים חדשות, חפצים לא מוכרים. כל כך הרבה מה ללמוד!
התופרת שבה אליי ומתחילה לחנוק אותי עם סרט חום ארוך. אני נרתעת לאחור, אבל היא אוחזת בי בחוזקה, לא מוותרת.
"הפסיקי להתפתל כמו דג!" היא נוזפת בי, ואני נעמדת דום, מופתעת מההשוואה. היא מוסיפה לכרוך את הסרט שלה סביב אזורים שונים בגופי.
"הנה. סיימתי. את רואה? זה לא היה קשה כל כך," היא אומרת, טופחת על זרועי. "עכשיו לכי להתרחץ."
ושוב אני נגררת בעקבותיה של בת' במסדרונות ארוכים, לא לגמרי בטוחה לאן אני הולכת, לא לגמרי בטוחה היכן אני נמצאת. מבעד לאחד החלונות נשקף הים. לוקח לי כמה שניות לזהות את החוף- מעולם לא ראיתי אותו כך. אני עוצרת במקום, ובת', שעד כה משכה בידי, כושלת לאחור מהעצירה הפתאומית, אבל אני מתעלמת ממנה, נמשכת לעבר החלון.
החוף שנשקף מהחלון מוכר עד כאב, ועכשיו אני יודעת היכן אני עומדת.
הצלחתי. חיוך עולה על פניי ואני עוצמת את עיניי, מאפשרת לשמש החמה ללטף את עורי.
"גברתי? מה ראית שם?" בת' נעמדת לצידי, מציצה דרך החלון אבל לא רואה דבר. עיניה מרחפות לאורך החוף הזהוב, אבל לא עוצרות לדקה להעריך את היופי של האוקיינוס האינסופי שנפרש לפניה. "אין שם כלום," היא פוסקת לבסוף. "בואי. לפני שהאמבט יתקרר."

האמבט התגלה כגיגית מאורכת, מלאה במים חמימים שצופו בשכבה אוורירית של בועות ריחניות. סבון.
אני נושפת על הבועות, והן מרחפות סביב החדר, נעלמות במהירות. אני מנפצת אותן בעודן באוויר, מנסה להגיע אליהן לפני שיתפוצצו לבד.
בת' אוחזת בשערי, מושכת אותי לאחור ומשפשפת, אבל אני מרוכזת אך ורק בבועות, שבורקות בכל צבעי הקשת.
בת' מושכת משיכה אחרונה ומתייאשת. "איך את מצליחה להפוך משימה כה פשוטה למאבק שלם?" היא שואלת, ואני נושפת לעברה בועות.
היא צוחקת ומנגבת מפניה את שאריות הסבון. "אני מניחה שמעולם לא ראית אמבט בועות בעבר?" זאת שאלה, אבל היא לא מצפה לתשובה עליה. "אבל עכשיו שבי בשקט והניחי לי לרחוץ את שערך."
כשאני יוצאת מהאמבט, העור שלי כולו מצומרר, וקר לי, אפילו שבחוץ זורחת שמש נעימה. אני נרתעת כשאני רואה את עור הידיים שלי כה מכווץ ומביטה בדאגה במראה, אבל הפנים שלי נראות בדיוק אותו הדבר. רק הידיים השתנו. וגם הרגליים, אני מבחינה לפתע.
בת' זורקת עליי בד צמרירי וחמים ואני מתכרבלת בתוכו בהכרת תודה. הוא נעים למגע והמים נספגים בו בקלות. בת' עוזרת לי להיכנס לתוך השמלה הוורודה והמנופחת שנתפרה במיוחד בשבילי, וכשאני מביטה במראה אפילו אני מתקשה לזהות את עצמי.
השיער של נופל מטה במפלים רכים של אדום לוהט ומתחתית השמלה מציצות זוג רגליים קטנות, אנושית. אבל העיניים הם אותן עיניים- כחולות ונחושות, וזה מזכיר לי מי אני, ולמה אני כאן. כי העיניים שלי דומות כל כך לעיניים שלה, ובגללה אני נמצאת פה.
"את יפיפה, גברתי," אומרת בת', ונועצת בשערי מקלות מתכת קטנים ודוקרים שמחזיקים אותו למעלה על ראשי ומונעים ממנו מליפול.
אני מביטה במראה ומנסה לראות את מה שהיא רואה, אבל הנערה שנשקפת לעיני נראית בעיקר רזה מדיי, ועצובה מדיי.
בת' מעבירה בשיערי מכשיר קטן בעל שערות קטנות. "אל תראי כל כך עצובה, גברתי," היא אומרת. "לא כל יום נערה זוכה שהנסיך יציל אותה וייקח אותה לביתו."

בת' מותירה אותי לבדי, ישובה על כורסה נוחה בתוך טרקלין מרווח והולכת לבצעה את מטלותיה הרגילות. בהתחלה אני חוקרת את החדר בהתלהבות, עוברת על כל פריט בקפדנות, החל מהשטיח הרקום וכלה בפסלונים הקטנים שעל המדפים.
עלים לבנים בציפוי נוקשה ניצבים בשורות ישרות- ספרים, המילה קופצת למוחי, אבל אני לא מצליחה להיזכר היכן למדתי אותה. למדתי דברים כה רבים בשבועות האחרונים עד כי איני מסוגלת עוד לאתר את מקור המידע.
אני פותחת את אחד הספרים ובוהה בשרטוטים השחורים שמכסים את הדף. מילים באותיות מסולסלות, מדויקות, שונות כל כך מהאותיות עליהם גדלתי, אבל אני מצליחה לזהות את האותיות על אף השוני. הן קטנות יותר משהכרתי, ומסולסלות יותר כקישוט שלטעמי היה מיותר.
מילים נועדו להעביר מסר, לא לשעשע את העין. ולמרות זאת אני מוקסמת.
מוקסמת מהכתב, מהמילים והמשפטים שלבסוף אני מצליחה לפענח, מוקסמת מהאיורים הצבעונים שירדו עד לפרטים הקטנים ביותר.
אני חוקרת את החדר עד שלא נותר עוד דבר שלא בחנתי לפחות פעם אחת, ואז צונחת על הכורסא, מסוחררת. בת' נעלמה לה כבר לפני שעות, ואיש לא בא לקרוא לי מאז, או אפילו רק לדרוש בשלומי.
אני נושפת בעצבנות על פיסת שיער שמרחפת מול פניי וחוסמת את טווח ראייתי, אבל היא פשוט צונחת בחזרה, נחושה בדעתה להרגיז אותי.
בת' ביקשה שלא אצא מהחדר, אבל הדקות שחולפות מעלות את עצבנותי ואני מרגישה חנוקה בתוך השמלה הוורודה והלוחצת. אני מתקשה להבין מדוע היה חשוב לתופרת לקחת ממני מידות אם היא בכל מקרה התכוונה לתפור שמלה שתהיה קטנה ממידותיי.
אין כל פסול בכך אם אצא מהחדר. רק אל המסדרון.
אני יוצאת אל המסדרון, אבל חוזרת בריצה פנימה מיד. הלב שלי פועם בפראות וצרחה נאבקת להשתחרר מגרוני.
אני נשענת על הקיר, נושמת נשימות עמוקות פנימה, מנסה להרגיע את ליבי הדוהר.
דמיון. זה היה רק הדמיון.
אני נושפת בחוזקה וקורסת לאורך הקיר. הרגליים החדשות שלי רועדות והברכיים כבר לא מסוגלות לשאת את המשקל.
תפסיקי עם זה, אני נוזפת בעצמי, ומכריחה את עצמי לעמוד שוב על רגליי.
ומה אם היא באמת שם?
אני מדחיקה את המחשבה בכוח ויוצאת אל המסדרון. בלתי אפשרי.
אבל שם, הישר מולי היא עומדת, נשענת בגבה על הקיר, בוחנת את ציפורניה בהבעה משועממת.
הסיוט הגדול ביותר של כל תושבי הים.
צרחה ללא קול בוקעת מפי.
"היזהרי יקירה," אומרת אורסולה. "את עוד עלולה להזעיק לכאן את כל הארמון."