כוחה של אטלנטיס- פורלוג

טעם של חול ומלח ים מילא את פי, וכל צעד הרגיש כמו מדקרות סכין בשעה שכשלתי לאורך החוף, שהיה עדיין חם. השמש כבר החלה לשקוע במערב, הולכת וקטנה, שולחת קרניים אחרונות, נואשות, שצבעו את האופק בצבעים מרהיבים של ורוד וצהוב.
ההליכה לא הייתה קלה כפי שחשבתי. כל צעד היה מסובך, מסורבל, וכל מגע עם הקרקע שלח מדקרות כאב לאורך כל גופי. הראש שלי נטה לצד אחד, משתרך בעקבות גוש השיער הרטוב והמבולגן שלי. מי ידע ששיער יכול להיות כזה נטל כבד?
החוף היה ריק כמעט לגמרי- השוק הפעיל לאורך שפת הים נסגר כבר לפני שעה, הקונים שבו לבתיהם והסוחרים הלכו לשתות בבתי המרזח שבנמל. קו המים הלך והתקרב אל המקום בו עד לפני זמן לא רב עמדו הדוכנים הצבעוניים ורוח קרירה החלה לנשב.
הצטמררתי. כמה זמן אני כבר הולכת כך? שעה? שעתיים? השעות האחרונות תערבבו במוחי, מהרגע שבו התעוררתי על חוף לא מוכר, לבדי, ועד שהצלחתי לחזור סוף סוף אל חופה של טנאליר.
הפה שלי יבש, השפתיים חרבות והרגליים כואבות מההליכה הממושכת, אבל הן ממשיכות לנוע, כמו מונעות על ידי רצון משלהם.
מנגינה מוכרת ממלאת את אוזניי, צלילים מנחמים של בית. אני רוצה לשיר גם אני, לקחת חלק במנגינה שמאז ומעולם הייתה חלק ממני, אבל שום צליל לא בוקע מבין שפתיי. אני נעה מהר יותר, אל עבר הקול, אל עבר הפנים שחקרתי במשך זמן רב כל כך, ודווקא עכשיו גופי בוגד בי.
ברכיי רועדות, רגלי כושלות תחתיי. צלילי החליל נקטעים באחת. נביחה של כלב נשמעת מקרבת מקום אבל אני לא מצליחה לאתר את מקורו. הראייה של מטושטשת, שחורה בקצוות.
"את בסדר?" שואל קול, אבל הוא עמום, כמו הגיע ממרחק רב.
מישהו תופס אותי כשאני נופלת על החוף, ולפני שהחשיכה מקיפה אותי אני מספיקה לקלוט מראה אחד אחרון.
הפנים שלה. והיא בוכה בשקט בשעה שאני מובלת הרחק.
אבל הכל עובד בדיוק לפי התוכנית.