היי,
המשכתי ואין לי כוח להתחיל פרק חדש עכשיו אבל אולי בעז''ה יהיה לי כוח אחר כך
תרגישו חופשי להגיב, לדרג, לחפור, סתם לבהות במסך.....
אז חג שמח ויום טוב :)

יריבות נצחית – פרק 16

29/09/2012 917 צפיות תגובה אחת
היי,
המשכתי ואין לי כוח להתחיל פרק חדש עכשיו אבל אולי בעז''ה יהיה לי כוח אחר כך
תרגישו חופשי להגיב, לדרג, לחפור, סתם לבהות במסך.....
אז חג שמח ויום טוב :)

בס"ד

מהפרק הקודם:
"את לא קולטת, הם משוגעים! והאיש ההוא היה משוגע גם, הוא לבש תחפושת,
את באמת מאמינה לדברים האלה?" שאלה מורן אך יפעת לא ענתה,
"הבנתי" אמרה מורן בכעס ויצאה מביתה של אור במהירות,
"מורן חכי" צעקה אליה אור אך מורן לא עצרה,
"אני אנסה להרגיע אותה, להתראות" אמרה יפעת ויצאה בעקיבותיה של מורן.

פרק 16:
אור התעוררה באיטיות במיטתה וקמה ממנה בחוסר רצון מוחלט, היא הילכה לה לעבר הארון באיטיות
ובחוסר חשק, רוחה היה ירוד מאז ליל אמש היא הייתה מודאגת מהבאות, לאחר שהתלבשה היא לקחה את תיקה והניחה אותו בשקט על כתפה ועל אף שהיה כבד למדי נראה היה שהיא לא מתקשה כלל וכלל להרימו, אור התקרבה אל דלת ביתה ופתחה אותה באיטיות ולעיניה התגלתה דמותו של עומר שעומד מחוץ לדלת ביתה, "התכוונתי לדפוק" אמר בשקט, "כן בטח" אמרה אור בפנים משועממות והמשיכה ללכת כמתעלמת מדמותו של עומר, היא לא סבלה את הרעיון שהוא נמצא לידה, שהוא חזר, היא כל כך שנאה אותו שאם הייתה יכולה, הייתה נועצת יתד בליבו בלא היסוס, "אור אנחנו חייבים למצוא דרך לגרום למורן להאמין בנו" אמר עומר בקור רוח, הוא ידע שהוא מעצבן אותה בנוכחותו ושהוא מסתכן בכך מכיוון שהייתה מספיק חזקה כדי להרוג אותו בשניה אחת, אבל הוא היה חייב להמשיך לנסות לפחות להתחבב עליה, הוא יצטרך את העזרה שלה כדי להצליח במשימתו ולכן הוא יהיה חייב להתגבר על העבר, לשכוח ממנו, "לא אני צריכה למצוא דרך, אתה לא מתקרב אליה בכלל זה ברור! גרמת מספיק צרות" אמרה אור מעוצבנת ואגרפה את ידיה, היא כל כך כעסה מה שגרם לה להגביר את מהירותה עד כדי ריצה, אך עומר לא וויתר והגביר את מהירותו אף הוא והשיג את אור, "אור תני לי הזדמנות" ביקש עומר, "כבר נתתי לך אחת ואכזבת אותי" אמרה אור בעודה מביטה בעומר במבט מאשים ומתחילה לרוץ במהירות לא אנושית, "זה יהיה קשה" לחש עומר לעצמו באכזבה ורץ במהירות לא אנושית אף הוא.
"מורן" לחשה יפעת למורן ששכבה לה במיטה במבט קודר כשגבה מופנה אל יפעת,
"אני יודעת שאת כועסת עליי על כך שאני מאמינה לאור ועומר אבל…."' התחילה לומר יפעת בדאגה מחשש לכך שתאבד את חברתה הטובה ביותר שהייתה לה כאחות מאז ילדותה, "אבל מה יפעת? את לא מבינה שאני דואגת לך שני המשוגעים האלו מסתובבים חופשי, ואת עוזרת להם" קטעה אותה מורן בכעס והסתובבה לכיוונה בעודה מתיישבת על מיטתה,
"ואם זה נכון ואולי הם מדברים אמת, את ראית את האיש ההוא" אמרה יפעת בייאוש מנסה לשכנע את חברתה לא לשלול את דבריהם של אור ועומר, "זה לא אמת, באמת יפעת ערפדים, כוחות על טבעיים,
את באמת מאמינה בכך" אמרה מורן מיואשת, "לא יודעת, אולי יש דברים שאנחנו לא יודעות" אמרה יפעת, "הם משוגעים זה הכול, למה את מאמינה להם כל כך?" שאלה מורן לא מבינה את התנהגותה של חברתה, "לא יודעת פשוט, אני מרגישה שהם מדברים אמת" אמרה יפעת ויצאה מהדלת בטריקה ומורן רק בהתה בדלת בפנים עצובות, "האם היא צודקת?" שאלה את עצמה בליבה אך לאחר שנייה ניערה את ראשה "לא, לא, זה בלתי אפשרי" חשבה וקמה להתלבש לבית הספר על מנת להמשיך בשגרה.
יפעת הלכה במהירות לכיוון בית הספר בפעם הראשונה ללא מורן כשלפתע שמעה צעקה לשמה
ולפתע ראתה במהירות בזק את אור נעמדת מולה ונבהלה מאוד עד שכמעט איבדה את שיווי משקלה
אך למזלה אור תפסה את זרועה של יפעת במהירות ומנעה ממנה ליפול, "תודה" אמרה יפעת חרישית,
"איך מורן?" שאלה אור בדאגה מייחלת לסיכוי הקלוש שיפעת הצליחה לדבר אל ליבה ולשכנע אותה
להאמין בהם אך ידעה לפני מבטה המושפל של יפעת שלא כך הדבר ואף גרמה ליפעת לפקפק בהם גם,
"יפעת אני מצטערת אם גרמתי לכם צרות, לא התכוונתי, אבל בכל זאת הייתן צריכות לדעת את האמת
בשלב כל שהוא אז עדיף עכשיו מאשר מאוחר מדי, או שגם את לא מאמינה לי, לא צריך לעומר אל תתייחסו
אליו בכלל, רק בבקשה תגידי שאת מאמינה לי" ביקשה אור מיואשת אך יפעת רק השפילה את ראשה
ואור כזה הבינה את התשובה, "אז בואי איתי" אמרה אור פתאום בהחלטיות, "לאן?" שאלה יפעת מבולבלת, "אני רוצה שתראי משהו, כחברות" בקשה אור ויפעת רק הנהנה בשקט ואור תפסה בידה
של יפעת ומשכה אותה במהירות לכיוון מסויים בהתלהבות.
לאחר שעתיים ירדו מורן ואור מהאוטובוס שנסעו בו אל תוך שממה הרוסה, מלאה בהריסות בתים
וריח אבק עם עשן שגרם ליפעת להשתעל קלות, "איפה אנחנו?" שאלה יפעת מבולבלת מכיוון שגרה בעיר כל חייה ומעולם לא הייתה במקום זה או במקום קרוב אליו, "עד עוד תראי" אמרה אור בחיוך ללא שום הסברים מיותרים והמשיכה ללכת בשתיקה מחזיקה את יפעת בזרועה, לאחר מה דקות הליכה בין כמה חורבות והריסות נעצרו יפעת ואור מול באר קטנה או לפחות מה שנשאר ממנה,
"לקחת אותי עד לפה כדי לראות באר?" שאלה יפעת, "לא בדיוק" אמרה אור בחיוך שובב ובמהירות בלי שיפעת תספיק להגיב קפצה אור אל תוך הבאר כשהיא מחזיקה את יפעת בידה ובכך מפילה גם אותה, יפעת החלה לצרוח בפחד ותפסה בכתפה של אור כל כך חזק שנדמה היה שברצונה לשבור אותו, לפתע אור ויפעת הפסיקו ליפול ובאורך פלא נחתו על הרגליים בלא אף פגע בגופם, יפעת התבוננה סביבה ולעיניה נגלתה מערה ענקית שאור קטן אופף אותה ומאיר אותה, "מה זה המקום הזה?" שאלה יפעת סקרנית, "קוראים למקום מערת האמת, כשהייתי קטנה הייתי נוהגת פעם בחודש לבוא למקום הזה ולחקור אותו" אמרה אור בחיוך מלא זיכרונות, "מה זה?" הצביעה יפעת על ציור קיר שהיה חרוט על הקיר הצפוני במערה, היא התקרבה באיטיות אל הקיר ולפתע נעצרה כשעיניה פעורות לרווחה, "הסמל הזה, למורן יש שמיכה מהילדות איתו, זה מההורים הביולוגים שלה" אמרה יפעת,
"כן, בואי פשוט נאמר ש…מורן היא לא בדיוק ילדה רגילה" אמרה אור מנסה להסביר את עצמה באופן הכי טוב אך בלא לחשוף אף פרט אסור, "בגלל זה אתם פה? את ועומר?" שאלה יפעת,
"בערך אני פה בשביל מורן אבל לא רק בשבילה ועומר….אני לא יודעת למה הוא פה אבל יש לי הרגשה
לא טובה לגבי זה" אמרה אור מודאגת, "אני לא אומר לכן מה לעשות אבל עדיף שתתרחקי ממנו" הוסיפה, "גם אני לא כל כך בוטחת בו" אמרה יפעת, "אז עכשיו את מאמינה לי?" שאלה אור בשקט מקווה בליבה שהתשובה תהיה חיובית וברגע שיפעת הנהנה לחיוב אבן נגולה מליבה של אור וחיוך מתוק עלה על פניה, "אל תדאגי אני אדבר איתה" אמרה יפעת בחיוך, "תודה" אמרה אור ונשמה לרווחה, "אור אפשר לשאול שאלה?" שאלה יפעת, "בטח" אמרה אור בחיוך,
"איך יוצאים מפה, כי עוד כמה דקות פה אני חוטפת קלאוסטרופוביה" אמרה יפעת במעט לחץ ואור רק צחקקה מעט והניפה את אצבעותיה באוויר ובתוך שניות מצאו את עצמן בפינה בחצר בית הספר,
"יכולת לעשות את זה כל הזמן?" שאלה יפעת מופתעת,
"פחות או יותר" אמרה אור בפשטות,
"אז למה לא עשית את זה מקודם?" שאלה,
"כי זה כיף לעשות את הדרך הארוכה וכי רציתי להפסיד שיעורים" אמרה אור בחיוך,
"יופי אז שעתיים נסענו בחום, באוטובוס, בלי מזגן כי כיף יותר לעשות את הדרך הארוכה" אמרה יפעת בסרקזם, בעודה הולכת ואור רק צחקקה לה ולפתע קלטו יפעת ואור בקצה השני של בית הספר את מורן יושבת על אחד הספסלים ועל פי הבעת פניה נראה שהיא ממש לא שמחה לראות את אור ויפעת ביחד, "אני אלך לדבר איתה" אמרה יפעת בחצי חיוך והתקרבה אל מורן שישבה לבדה, "היי" אמרה יפעת בשקט וניתן היה להרגיש את המתח באוויר בין יפעת למורן, "מורן אני מאמינה לה, אור היא חברה שלנו את יודעת את זה ובתוך תוכך את אפילו מאמינה לה" אמרה יפעת, "אני לא מאמינה לה" אמרה מורן, "את בטוחה?" שאלה יפעת וגרמה למורן לערער בהחלטתה, "מורן אני יודעת שאור דוברת אמת, ותחושות הבטן שלי תמיד צדקו לא משנה במה, אז למה שיטעו עכשיו" אמרה יפעת והתיישבה לידה, "בתוך תוכך את יודעת שזה נכון" הוסיפה, "בסדר אני מאמינה לך" אמרה מורן לאחר דקות אחדות של שתיקה, "אבל רק כי את אף פעם לא טעית קודם ואני בוטחת בך" הבהירה ויפעת רק צחקקה קלות
וחבקה את מורן חיבוק חזק, "אז נלך לשיעור?" שאלה מורן בחיוך ויפעת רק חייכה לה בחזרה ושתיהן
התקדמו ביחד לעבר הכיתה בידיעה שכעת כל מה שידעו הולך להשתנות……….

המשך יבוא…….


תגובות (1)

תמשיכי!!!!!!!!!!!!!

30/09/2012 16:22
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך