ירח מלא – פרק 5
נ.מ אד
״תחסום״ צעק לעברי מייסון, אחד החבר׳ה מהקבוצה שלי. הוא האחד שדאג לספר להורים שלי שאחד מבני הדודים שלי אירגן לי מחנה קיץ, אז לא דאגתי לגבי ההורים שלי יותר מדי. חסמתי את הבעיטה, קפצתי אגרוף וכיוונתי היישר ללסת , אך הוא חסר אותה עם ידו ונתן לי מכה בצלעות, ״אוץ׳״ מלמלתי,
״אתה חייב להשתנות, תן לכעס שלך ליבעור בך, תחשוב על עצמך, כזאב, חייב להיות לך מניע כדי להשתנות, עם הזמן, תשתנה כרצונך…״ צעק מייסון, ובעט בי, חסמתי.
״בסדר, קפטן״ אמרתי, חשבתי על עצמי כזאב, וצורת זאב התגבשה במוחי, זאב אפור, ועל פלג גופו העליון (מעצמות הכתפיים ולמלע), ממצחו ועד סוף זנבו – בצבע חום-כהה, ושאר גופו אפור, ואז היצור התפוגג, עדיין הייתי בצורת אדם, ולאחר כמה שניות כאב עז פילח את כל גופי, הרגשתי כאילו ממסים אותי בלבה רותחת, ויורים עליי חיצים באותו הזמן, עצמתי את עיניי ללא רצון, כאילו יש לגופי רצון משלו.
״מישהוא! אני זקוק לרופא ומהר!״ שמעתי במעורפל את מייסון.
״תישאר איתי! אתה חייב״ צעק מייסון עליי,
״תאכל״ שמתי קול נערה פוקד עליי,
פתחתי את פי, והדבר שאכלתי היה הדבר הנוראי ביותר שטעמתי מחיי. זה הרגיש כמו כדור שיער בן שנתיים, בעל טעם של בירה מתקופת הדינוזאורים.
מייד הרגשתי טוב יותר פיזית, אבל הטעם לא עבר,
״מה לעזאזל נתת לי?!״ צעקתי ופתחתי את עיניי, נערה בגילי, בעלת שיער אדמוני ועיניי ברקת עמדה מולי, וזאת הזעיפה פנים ״הרגע הצלתי את החיים המטופשים שלך, וככה אתה מודה לי? וזאת דייסת עזים״ היא אמרה והסתובבה בכעס הרחק מזירת האימונים.
״זאת הייתה קליאונה, אנחנו קוראים לה קלי או קליאו. היא אחת מהמרפאות מס׳ אחת שיש לנו…״ הסביר מייסון, ״כדאי שתלך להתנצל, אתה ממש לא רוצה אותה בתור אויבת״ והבעת חרדה הופיעה לרגע על פניו של מייסון, הבחור היה שרירי במידה יוצאת דופן, וגופו מקועקע, הוא גדול ממני בשנה, הוא נראה כמו מתאבק סיני, הדבר היחיד שהרס הכל היה המבטא האמריקאי, ושיער הזהוב, והעובדה שהוא בכלל לא מתאבק, אלא לוחם, על פי מה שאמר לי.
״למה?״ שאלתי
״סיפור ארוך, אני ממליץ לך אם חייך בשדה קרב חשובים לך״ מייסון אמר והרים את ידיו בסימן כניעה מזויף.
מייד הבנתי שאם מייסון זקוק לקליאו, אז עדיף שאני יתחיל לדאוג…
****
נ.מ אליסון
~כעבור יום~
—
״אחחח!״ צעקתי ברגע שניסיתי להזיז את רגלי,
״זהירות, אליסון!״ אמר נער, ׳בראיין׳ חשבתי,
״מה?״ פקחתי את עיניי,
״בראיין״ הנער זהוב השיער הושיט לעברי יד, וזרמתי איתו,
״אליסון״ עניתי בהיסוס, אני דיי בטוחה שחטפו אותי,
״אני מצטער שנאלצנו למחוק את זכרונותיך אב-״
״אתה מחקת לי את הזכרונות?״ צעקתי,
״כן אב-״
״מי אתה?״
״המדריך שלך, אם ר-״ והתקרב לעברי
״תתרחק ממני!״ צעקתי וזה נסוג צעד לאחור,
״אליסון… בבקשה תני לי להסביר,״ קולו הפך רם ותקיף יותר, וזה הדהד במערה.
״תעזוב אותי!״ התחלתי לידמוע,
בראיין התקרב לעברי וסתם את פי, ״תני לי להסביר לך, בבקשה, אני לא רוצה ליפגוע בך. בטחי בי, לפחות נסי לא ליצעוק טוב?״ שאל, והנהנתי חלושות, מפחד.
״את בתה הישירה (בערך) של לופה, את אחת מהלורדים היחידים שבאו ישירות מהאלה לופה״
״זה לא הגיוני, אתה מטורף״ לחשתי,
״אני מבין, ואני לא מטורף, אני כן מבין שזה נשמע מטורף אבל לפחות תנסי להבין, טוב?״ הוא שאל, והמשיך: ״את נמצאת כאן כי גם את חלק ישיר של לופה, כמוני, אנחנו לא אחים או משפחה, אבל בכולנו זורם דם מלכותי, דמה של לופה, זאבים בדמות אדם״ הוא הסביר וניצוץ הופיע בעניו האפורות,
״אז אתה אומר שאני בתה של אלה-זאבה
רומית, ושאני חלק ממעגל מלכותי, ושאני בכלל לא בת אדם אלא זאבה בגוף של בת אדם״ אמרתי בבלבול,
״את קולטת מהר, אליסון״ בראיין חייך,
״אל תקרא לי אליסון״ אמרתי
״אוקיי אלי״ אמר בראיין,
״ממש שינוי מרענן״ אמרתי ״זה עדיין נשמע מטורף, אבל אתה דובר אמת״ פסקתי,
״תודה, הלורדית״ אמר בראיין,
״כן, בטח. ואל תקרא לי ׳הלורדית׳ הלורד״ גיחכתי וקדתי קידה מגושמת. אני חייבת לברוח.
תגובות (0)