ירח מלא – פרק 12

אני באמת מבקש שתגיבו (להרחבה בבקשה לכו לרציתי להוסיף)
—
נ.מ אד
-מייסון!״ צעקתי. אחרי הזאב הזהוב זינקו עוד שלשה. חום, לבן, וג׳ינג׳י כהה.
הם נהמו עלי וכיתרו אותי במעגל.
׳עזבו אותו׳ נהמתי על החבורה. הלבן לקח פיקוד על גרונו של מייסון, והזהוב השתחרר.
׳אני לא אפקד עליהם לתקוף, כל עוד תענה לי על השאלה – איפה היא׳ הזאב נהם.
׳אתה בראיין נכון? בן האלפא?׳ ניסיתי לשנות נושא, ׳נכון, עכשיו חזרה לנושא. איפה היא?׳ הוא חזר על שאלתו.
׳היא?׳
׳אליסון, זאבה שחורה, בעלת בנדנה אדומה׳ הוא נהם, והלבן הידק את לסתו על צווארו של מייסון.
׳הזאבה שהייתה איתך כשיצאתם מהמחנה באותו היום…׳ נזכרתי,
׳איך אתה יו- לא משנה, ראית אותה או לא? אגרי כאן ידוע במציאת שקרנים, אם תשקר, חברך כאן יצא ללא איבר אחד׳ איים האלפא הצעיר.
׳אני לא ראית אותה היום, טוב? אם אני אראה אותה אגיד לך סבבה? רק תעזוב את מייסון בשקט,׳ התחננתי.
׳טוב ויפה… אמ… מה שמך?׳ שאל האלפא הצעיר, בעמדה רפויה ולא מגוננת.
׳אדוארד, או אד׳ עניתי,
׳תדאג למצוא אותה, וכל המחנה ידע את שמך למשך דורות, וכל זאב ויתחנן להתקבל ללהקה שלך, אני מבטיח. אה, ואל תספר את זה לאף אחד חוץ מהלהקה שלך, אם כן, חברך כאן לא יאבד רק איבר׳ אמר בראיין ׳הנה חתיכה מהבנדנה שלה׳ הזאב השני זרק לעברי את החתיכה. ובראיין פצוח בריצה, ושומרי הראש שלו אחריו. יללתי לשאר שיבואו.
—
״אז בראיין תקף אתכם, ואיים שעלינו למצוא מישהיא ששמה אליסון – זאבה צעירה שחורה בעלת בנדנה – האחת שראינו בורחת עם בראיין ורבה איתו?״ שאל ג׳ייק והנהנתי ״ואסור לנו לדבר כל זה עם אף אחד מחוץ ללהקה״ הזכרתי.
״ליאון יכול כבר לצאת לצוד?״ ג׳ייק הפנה את מבטו לעבר קליאו.
״כן, אבל הוא כל הזמן ממלמל על הנערה שראה. הוא מסרב לתאר, או להזכיר אותה. הוא רק אומר שהוא ראה אותה. אני לא בטוחה שזה ישפר את מצבו – ללכת לצוד אחר זאבה.״ היא אמרה והשפילה מבטה לאדמה, וחבטה באבן.
״אז לא נספר לו שזו נערה, אלא נער״ אמר מייסון,
״זה יכול לעזור״ הסכמתי, ״אבל מה יהיה שמו, אני לא מכיר נער שקוראים לו אליסון״ אמרתי.
״ג׳יימס״ אמרה אמבר, ״הוא לא יזכיר אפילו את הנערה ההיא״ פסקה.
—
נ.מ אליסון
—
כל שעה אני שומעת יללה קוראת לי לבוא. וזאת חוזרת על עצמה בתוך המערה שמצאתי, כמה עשרות קילומטרים צפונה מהמחנה. המזל? זה שהמים שהיו שם לא הזיקו לצורת הזאב שלי, הדבר היחיד שהייתי צריכה זה אוכל. אז מדי פעם לקחתי כמה חבילות בשר (שכבר היו מוכנות, רק לחמם וזהו) וירקות. מדי פעם הסתכנתי באיזה חטיף. כל הזמן אני נזכרת בנער שפגשתי. הרגשתי שהיה בו משהוא שהיה אמור להיות במוחי, אבל הדבר הזה חסר.
הבטתי שנית במערה, רוחבה היה כ20 מטר על 15 פנימה, לא כולל פינות ושקעים בקירות.
המקום הזה הרגיש טבעי, איכשהוא ידעתי לנווט לכאן. פיתחתי לעצמי תקווה מטופשת שאולי זכרונותי חוזרים אליי לאט. ׳אל תפתחי לעצמך תקוות שווא. הם לא יחזרו ואת יודעת זאת היטב. להחליף נושא, מעניין למה בראיין כל כך מודאג שאברח? אני לא חיה שהוא מסוגל לכלוא ולאלף. אני סך הכל רוצה את החיים של הזאבים במחנה ההוא.
—
נ.מ אד
—
הלכנו במשך שעות הלוך ושוב. מריחים את האדמה. עוקבים אחר קולות. ותוקפים כל יצור שצץ מפינה כלשהיא. סנאי אחד לא שרד את ליאון. ג׳ייק צדק, הציד עשה ועדיין עושה לליאון טוב. נכון, הוא אולי קצת יותר מדי אגרסיבי, אבל הוא מוציא עצבים. והפעם לא עלי.
ליאון עלה עקבות הזאבה שאנחנו מחפשים.
׳צפונה׳ הוא אמר. באותו הזמן היינו לבד,רק אני והוא. רק רשרושי העלים נשמעו. צלילים שהזכירו רק קצת פעמון. אם יש לך דמיון מאוד מפותח.
׳אז מה היא? בת אנוש?׳ שאלתי,
׳אני די בטוח שהיא בת אנוש\' הוא אמר שלוו.
׳דיי בטוח?׳
׳מעולם לא ראיתי אותה משתנה, אד. אין לי מושג אם היא בת אנוש או לא׳.
׳או-קיי, אז מה היא הייתה? בת משפחה?׳
׳היא… היא הייתה החברה שלי׳ הוא החל להשמע עגמומי. יותר מדי עמוק, חשבתי לעצמי.
׳ומי הייתה הבת זוג של ג׳ייק?׳ שאלתי,
׳ליסה, היא הייתה גדולה ממני בשנה. היא הייתה אחותי. היא מתה גם כן׳ הוא אמר,
׳בוא פשוט נתרכז בציד טוב?׳ הוא אמר.
הסתובבנו כבר חצי שעה באזור עד ששמנו ציוצים של ארנבים. ׳אזהרה לשאר הקבוצה (של הארנבים, מן הסתם. הערה שלי, לא חלק מהמשפט של ליאון), חייב להיות ציד קרוב. חתול הרים או ז-׳ אמר ליאון
׳או זאב׳ הבטתי בו. אולי קטעתי אותו. אבל לא רציתי להראות חסר ידע לחלוטין. יש כאן גם כמה לורדים. זאבים טהורים, לא חצי זאבים. אנחנו קוונו שנתקלנו בחצי זאב.
זאת הייתה מערה קטנה יחסית, ואף אחד לא היה שם. החלטנו להתפצל. אני הלכתי למזרח, הוא מערב. ומשם אני לדרום, והוא לצפון.
— החלתי לרוץ דרומה. ובדיוק שם היא הייתה. זאבה שחורה, עיניים זהובות, ובנדנה אדומה. שוכבת שם, ואוכלת ארנב.
ליאון הגיע כ20 מטר ממני בצד שמאל. שניים על אחד, אין סיכוי שאנחנו מפספסים אותה. לא להרוג. רק לתפוס. אני עשיתי את המהלך הראשון. זינקתי כמטר מאיפה שהחבאתי. וכולה קפאה במבט חד עליי. לקח לה רגע להבין שאני לא אחר מאשר אויב. אוזניה הופנו אחורה והחלה לנהום עליי באזהרה. ליאון בא מיד אחריי. שלושתנו סמרנו כמו משוגעים. היא התנהגה באומץ ולא הסבה מבט לרוץ. אבל כשהבטתי ישירות בעינה ידעתי שהיא פוחדת. היא שמעה את שאר הלהקה מתקרבת. ראיתי בעינה שמבטה נח בשיתוק על ליאון. הזאב האפור. ועניו חומות מגששות את השטח. היא נבחה ׳עזבו אותי, לא עשיתי שום דבר רע! מה יש לכם?!׳ קולה היה קול דבש. נעים ומרגש. במהירות ובהפתעה היא זינקה ביננו ורצה צפונה יותר.
׳פספסנו אותה!׳ נהם ליאון.
׳אני יודע, אני יודע.׳ אמרתי
—
נ.מ אליסון
דמעות רדפו אותי בעודי רצה בין העצים השחומים. רק ברגע זה הבנתי – גובהם יותר מ20 מטר, והצמרות ירוקות כמו דשא לאחר גשם, כמו היופי שבכל דבר שולי, שכל אחד לוקח כמובן מאליו. תהיתי אם הם היו שכרי חרב או אנשיו של בראיין, ואם הם יודעים בכלל מי אני? כמובן שהם יודעים, אחרת איך היו מזהים אותי?
לא העמקתי בכך מחשבות, ידעתי דבר אחד, אסור לי לחזור אחורה, צפונה יוצר ויותר. גם אם זה יעלה בחיי, אני לא חוזרת למקום שבו שחכתי הכל, למקום שבו החיים שלי התחילו מחדש, למקום שבו נלקחתי מהעבר והובאתי למקום חדש…
—
נ.מ אד
״לא עשיתי שום דבר רע!״ המילים הדהדו בראשי שוב ושוב… אם היא חפה מפשע למה בראיין רוצה אותה? ככה זה כבר יומיים… מה אני עושה? רודף אחריי נערה שאין לי מושג אפילו למה רודפים אחריה.
יצאתי מהאוהל, בדקתי פעם אחרונה שמייסון עדיין נוחר (הוא נוחר, אבל הוא ממש שקט) ויצאתי החוצה. הבטתי אחורה, יודע שאני כל כך אתחרט על זה.
והנה אני, מוצא את עצמי רודף אחרי נערה-זאבה ששמה אליסון, אבל לא מתוך שליחות מלכותית, אלא מתוך הרצון. הרצון לדעת למה כל המחנה והלהקה בשליטה מחפשים אחריה. אחרי אליסון…
-חבר׳ה, הגענו לחצי עונה, ובבקשה תגיבו, כי זה ניראה שאני מעלה לעצמי-
—