ירח לבן- פרק שני

פרק שני-

הבוקר עלה, ציפורים ציצו בכל מקום סביבי והגב שלי היה תפוס כאילו ישנתי על אדמה קשה.
זיכרונותיי היו מטשטשים בעודי מתיישבת על האדמה ביער ומשפשפת את עיניי בעייפות.
מה קרה לי? ואיך לעזאזל הגעתי לכאן?
אני זוכרת את דארסי, נרגש כולו ומציאה לי לצאת ליער בשעת אחר צהריים מאוחרת של אתמול. אני זוכרת את המבט על הפנים שלו כאשר הוא סיפר לי שהוא הצליח להבריח מהמטבח של בית היתומים בקבוק יין חצי גמור. אני זוכרת שישבנו שנינו על השמיכה, רוח סתווית ליטפה את פניי. דארסי ליטף את פניי, הוא נישק אותי… אנחנו היינו קרובים ואז…. מה קרה אז?
מוחי מטשטש ומעורפל, מלא חורים. אני מתקדמת בדרכים המוכרות לכיוון בית היתומים, אני אומנם לא זוכרת מה קרה אבל דארסי בטוח יזכור.
לאחר הליכה קצרה ביער אני ניצבת מול מסך עצי המחט, זיכרון מטושטש של ירח מלא עולה במוחי אבל אין לו קשר לדבר לכן אני מתעלמת ממנו וממשיכה ללכת.
כשאני עוברת דרך דלת הכניסה האחורית של בית היתומים השקט מכה בי, אני מביטה בשעון הקיר שתלוי במטבח ומבחינה שהשעה וחש וחצי בבוקר, ממתי יש עור בשעות כאלה?
אני יוצאת מהמבטח, כל כך לא רגיל לשמוע במקום הזה שקט. אני נמצאת בבית היתומים של ברני כבר עשר שנים ומעולם לא שמעתי שקט כזה.
אני מתקדמת מהסלון ופינת האוכל, דממה.
אבל כשאני עולה במדרגות לקומה השנייה, במקום לפנות אל החדר של הבנים או אל החדר שלי, אני ממשיכה ישר, המשרד של בארני.
זה כאילו שאין לי שליטה על הגוף שלי, רגלי פשוט מתקדמות לאורך המסדרון עד שאני נעמדת מול דלת חומה מעץ מלא. הדלת פתוחה למחצה וידי מתרוממת קלות כדי לנקוש.
"היכנסי." קולו של בארני חד, רגוע כמו תמיד.
אני נכנסת והוא מרים עליי מבט מחייך. "למה אתה ער בשעה כזאת?" אני שואלת, מתיישבת על כיסא מצידו האחר של השולחן שלו.
"תמיד הייתי טיפוס של בוקר הרבה יותר מאשר לילה," עונה בחיוך. "אבל מה מביא אותך לכאן?" שואל.
"למען האמת אני לא בדיוק יודעת, אתמול יצאתי ל… טיול עם דארסי ו… אני לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל התעוררתי בבוקר ביער." אני משתדלת לחסוך ממנו את האמת למרות הידיעה שהוא לא יעשה דבר אילו ידע מה אני ודארסי עשינו ביער באמת.
בארני לא אומר דבר זמן מה, הוא מסובב את כיסאו אל ארונית ספרים גדולה שמצאת מאחוריו ומחפש ספר מסוים, כזה הוא בארני, תמיד מחפש תשובות בספרים למרות האנחנו כבר בעידן האינטרנט.
הוא מעין בספר ועל פניו נראתה הבאה מודאגת, משמה משהו לא בסדר.
"אמרת שדארסי היה איתך ביער?" שאל.
אני מהנהנת.
"הירח היה מלא אתמול?" אני מהנהנת שוב, לא מבינה את הקשר בין שני השאלות.
"תקראי לו, תומרי לו שזה מקרה חירום."