ירח לבן- הקדמה

הקדמה-

"הכל יהיה בסדר." לחשה לי אימי, דמעות בעיניה, ידיה החמות והגדולות עוטפות את ידי בעודה מדרבנת אותי להתקדם מהר יותר.
גשם שוטף ירד וטשטש את שדה הראיה של שייתנו, אבל איך שהוא אימא ידעה לאן ללכת. רוח רקה הצליפה בפני שהיו חיוורות ואדומות בו זמנית. הבחנתי בהבל פי לפניי עם כל נשימה.
"הכל יהיה בסדר, יקירה." היא חזרה ואמרה.
לאחר זמן מה של הליכה ברחובות הריקים והחשוכים אימא נעצרה ליד דלת גדולה, היא דפקה עליה במספר פעמים עד שאדם שנראה בסביבות גיל הארבעים לחייו פתח אותה.
הוא לא נראה מופתע לראות את אימי אבל שאל בכל זאת בקול יציב, "אתן בסדר?".
"הוא רודף אחרינו." אמרה אימי בדחיפות.
"אני כבר מתקשר למשטרה." שיב האדם וניגש אל הטלפון שניצב לא רחוק מהדלת.
"תקשיבי לי, במקום הזה תהיה בטוחה." התחילה אימי לומר.
"את נשמעת כאילו את נפרדת." אמרתי, עיניי צורבות בגלל הקור.
"אני מבטיחה, אני עד אשוב." היא נישקה אותי על מצחי וחיבקה אותי חזק אל גופה, נשמתי עמוק אל ראותי את ריחה המוכר, נאחזת בכל כוחי בסוודר הרטוב שלה.
"אני מבטיחה שאשוב." אמרה וקמה על רגליה, משאירה אותי מאחור בפתח דלתו של האדם הזר.
"לאן היא הלכה?" הוא שאל.
לא עניתי, רק משכתי בכתפיי בחוסר ידיעה.
"היא אמרה משהו?" שאל מתכופף כדי להביט אל תוך עיניי.
"היא הבטיחה שהיא תחזור." אמרתי בקול צרוד.
"אם כך, בואי, תכנסי אני אכין לך משהו חם לשתות," הוא חייך חיוך מעודד וסגר את הדלת ברגע שצעדתי פנימה. "מה שמך?" שאל כשהלכנו במסדרון ארוך לעבר פנים הבית.
"אלייזה." עניתי.