ירח אדום פרק-4: החלום

"אז אם משהו קורה, כל דבר, תתקשרי למספר הזה." אמרתי ללורה בקול חנוק ורשמתי על פיסת נייר שמריה נתנה לי את המספר של הטלפון הנייד של אוז.
"בסדר לונה, אני אתגעגע." אמרה לוקחת את הנייר מכניסה לכיס הג'ינס שלה וחיבקה אותי חזק. החזקתי את ראשה אליי ונשמתי עמוקות את הריח שלה, כנראה שלא אראה אותה הרבה זמן.
"טוב, שיהיה לך בהצלחה ותיזהרי. תזכור את ההסכם שלו תומאס." אמרתי לערפד והבטתי בעיניו העינבריות. הוא הינהן קלות ולקח את ידה של לורה וכולם רצו החוצה ממשרדה של מריה. אוז הניח את ידו על כתפי והחזקתי אותה בכוח מנסה שלא לבכות, איימי התקרבה אליי מסתכלת בעיניי.
"אני מקווה שהכל בסדר, אני לא רוצה שיהיה לך לא נוח עם הסידור הזה." אמרה מנסה שלא להישמע קרה ללא הרבה הצלחה.
"אני אשתדל לא לחשוב על זה." אמרתי ואוז לקח את ידי בידו.
"טוב, עכשיו נחזור לגרמניה. אתה מכיר מכשף מעברים אנסלם?" שאל
"האמת שכמה, אני אביא את ג'נט." אמר והתהלך החוצה מהחדר מרים את ברדסו להסתיר את פניו.
"ג'נט?" שאלתי את מריה בהרמת גבה.
"ג'נט בירלי, היא מכשפה מאד חזקה. היא בת יותר מארבע מאות שנים והואשמה בכישוף בזמן צייד המכשפות, אלוהים יודע איך זיכו אותה." אמרה בגיחוך.
"אז חוזרים בחזרה לבית הקיץ של אנה?" שאלתי נחנקת כשאמרתי את שמה.
"כן, ננוח ונמשיך בחיינו." אמר לוק בקול עצוב וחנוק גם כן.
*********************************************************************************

הגענו לבית אחרי שהמכשפה פתחה לנו את השער הסגלגל ועברנו דרכו.
"לכי לישון לונה, את עייפה." לחש לי אוז באוזני כשעלינו לחדרי. הוא הלביש אותי בכותונת הלילה שקנה לי. נרדמתי לידו כשקרא בספר שלי לשינה טרופת סיוטים.
"לונה קומי!" צעק לי וקמתי מזיעה אחוזת פחד אחרי סיוט על מותה של לורה פיה נוטף דם וניבים ארוכים מציצים משפתיה הסגורים שרק עיניה הירוקות מזכירות לי אותה ויתד עץ יוצאת מאמצע החזה שלה ונוזל על חולצתה הלבנה.
"הכל בסדר לונה, זה היה רק חלום." אמר אוז מחבק אותי אליו ואני מתייפחת בבכי וגרוני כואב כנראה כי צעקתי מתוך שינה.
"אני לא יכולה לישון, אני אחלום עליה עוד פעם." אמרתי לו וליטף את ראשי.
"נסי, אולי זה יעבור." אמר ופיהק בעייפות משחק בשיערי הארוך.
" בסדר." אמרתי עוצמת את עיני ומתכרבלת כנגדו שיגן עליי מהחלומות הרעים שלי. נרדמתי והתחלתי לחלום, הייתי בתוך היער ליד הבית שלי הולכת בשביל. ירדתי מהשביל והלכתי לאיבוד שם, רגליי היחפות רשרשו בעלים הכתומים אדומים של השלכת וגשם קליל ירד. הרוח הקרה הקפיאה אותי והתחלתי לרוץ אך רגליי נעצרו פתאום כאילו היכו שורשים והייתי עץ.
"למה את בורחת לונה? אני לא אפגע בך." אמר קול מאחורי וצמרמורת עברה במורד גבי. נפלתי על בירכיי בשקט עוצמת את עיניי מרגישה מרוקנת מכוח.
"מה אתה רוצה?" שאלתי למרות שלא ידעתי מיהו האיש שרדף אחרי.
"רק את הכוח שלך לונה, את מסוגלת לכל כך הרבה. אני רוצה את האור שלך, לראות את האור שבך." אמר והרגשתי איך הוא מלטף את גבי מעביר את ידיו על כתפי.
"אני לא אתן לך אותו לעולם." אמרתי נחושה מנסה לפקוח את עיני ולהביט באיש שעמד עכשיו מולי והרגשתי את הבל פיו על פני.
"את לא צריכה לתת לי אותו, אני אקח אותו לבד. זאת העבודה שלי, את רק אחת מהרבה שכבר לקחתי מהם את הכוח." אמר ופקחתי את עיני למראה אדם צעיר שעיניו נראו כמו דשא ביום שטוף שמש בשדה ושיערו החום נתן לו מראה צעיר. מתחתת לעיניו היה מרוח איילינר שחור כך שהדגיש את צבע עיניו הירוק ובגידיו השחורים שנראו כאילו לקח אותם מילד מתבגר עם משבר זהות.
"מי אתה?" שאלתי והוא הניח את אצבעו על שפתי והוא היה קר.
"שקט ילדה, את זה תגלי כבר בקרוב." אמר מסובב את פרק ידו ולהבות ידו מקצות אצבעותיו בידו הימנית חוץ מהזרת.
"מה זה?" שאלתי קמה על רגליי כשהרים את סנטרי.
"אלה הכוחות של האחרים כמובן, עכשיו תהיי ילדה טובה ותעוררי. את לא רוצה לגרום לאוסקר לחכות נכון?" שאל וצחק ברשעות מעיף אותי לאחור ונעלם בעננת עשן ירוקה כמו עיניו.