ירח אדום פרק-13: זה יגמר

שכבתי ללא נוע נושמת בכבדות ליד אוז שחזר לישון אחרי הסיוט שלי, אני לא יכולה להירדם. ירדתי למטה לשתות כוס מים קרים לנסות להירגע, ראיתי את איימי נכנסת פנימה ועל פניה הבעה סתמית. היא הביטה בי וחייכה קלות מתקדמת אליי, יש לה כמה סנטימטרים טובים עליי כמו שנים.
"המשמרת שלי נגמרה, לוק ירד בקרוב להחליף אותי." אמרה והלחה למקרר מוציאה שאריות פסטה מלפני כמה ימים.
"תודה על הכל, אתם לא חייבים לעשות את זה. במיוחד לא בשבילי, אני בסך הכל כמה חודשים בלהקה הזאת." אמרתי כשהעבירה קצת פסטה לצלחת קטנה וחיממה אותה במיקרוגל.
"את עדיין חלק מהלהקה, לא משנה כמה זמן את כאן את חלק מהמשפחה הזאת. במיוחדת עכשיו שאת ואוז מאורסים." אמרה והצביע על האצבע שלי שאליה הייתה הטבעת שאוסקר הביא לי. אני כמעט שכחתי מזה, מטופש מצידי אבל אנחנו אוהבים אחד את השני כל כך שזה לא משנה לי שאנחנו מאורסים.
"לא חשבתי שישימו לב, רצינו להודיע לכולם מחר אבל כנראה יש כבר שמועות בבית הזה." אמרתי משחקת עם הטבעת מסובבת אותה על אצבעי.
"לא כולם יודעים עדיין אבל לוק יודע ואני יכולה לראות את זה בעיניים שלך ואז שמתי לב לטבעת על האצבע שלך אז…" אמרה והמיקרוגל צפצץ כשסיים לחמם את הפסטה שלה.
"אתן מדברות ממש ברעש בנות, יש אנשים שישנים ולא צריכים לקום." אמר לוק ושיפשף את עיניו בעייפות כשנכנס למטבח בג'ינס משופשף וחולצה אפורה פשוטה, הוא אולי קטן אבל הוא מאד בוגר.
"סליחה לוק, ננסה להיות בשקט בשביל השאר." אמרתי לו ונופפתי לשלום עולה חזרה אבל לא לחדרי אלא לגג.. אף פעם לא הייתי שם למעלה למרות שגרתי כאן כבר כמה חודשים, ללמרות שכך נראה החדר של איימי הוא לא האחרון. יש עוד גרם מדרגות קצר שמוביל למרפסת קטנה מלאה בפרחים ועם כמה ספסלים וכיסאות נוי ושולחן קטן ונמוך, האוויר בחוץ היה צונן ושינוי טוב מהאוויר החם והלח בתוך הבית ובחדר שלי. רגליי היחפות התקררו על האריחים הלבנים הקרים במרפסת, הלכתי עד למעקה והשקפתי לתוך היער הירוק והענקי שהתפרש עד לאופק מכאן.
"מקום יפיפה נכון?" שאל קול מאחורי ושרירי התכווצו מפחד כשהסתובבתי אחורה ואז נרגעתי כשראיתי את קמרון עומד בפיג'מה ישנה נשען על מסגרת הדלת.
"כן, אני לא מבינה למה אף פעם לא עליתי לכאן." אמרתי מסתובבת חזרה נשענת על המעקה.
"הזריחות כאן ממש יפות, כדאי לך לצלם אותן מתישהו." אמר ונשען לידי מסתכל לאופק. הייתי רוצה אותו בתור אח, הוא כל כך נחמד ומתחשב קינאתי קצת בקלסי.
"למה אתה ער?" שאלתי אותו באגביות כשרוח קרירה העיפה את שיערי אחורה ועצמתי את עיני נהנת מהרגע.
"לא הצלחתי להירדם כל הלילה, והייתי עייף שלא תגידי שפייז' לא מעייפת אותי." אמר בגיחוח וחייכתי קלות למרות שדברים כאלה גרמו לי לקצת אי נוחות אבל כולם כאן כמו משפחה גדולה.
"משהו מטריד אותך? אני יכולה לעזור, בבית כראו לי הפסיכולוגית." אמרתי והבטתי בו ועיניו האפורות כמו ענני סערה עדיין נעוצות ביער, הוא דמה לאחותו כל כך שזה מפחיד.
"פלאשבקים, על ההורים שלנו. היינו קטנים מידי כדי לזכור אבל עכשיו זה חוזר אליי." אמר ושישפף את עיניו הולך אחורה ומתיישב באחד הכיסאות.
"זה בטח מאד כואב לך לזכור, אני יודעת שכואב להיזכר בדברים כאלה." אמרתי והתיישבתי לידו מניחה את ידי על רגלו.
"את לא חווית את זה, זה מטיש ומפיל אותי מהרגליים לחשוב על זה. אני רק מקווה שקלסי לא זוכרת כלום, אם הייתי יודע שכואב לה כמו שכואב לי אני לא הייתי מסוגל לחיות." אמר דמעות נקוות בעיניו מאדימות אותן.
"אני לא מתחבר לאנשים בדרך כלל לונה, אבל משהו בך פשוט גורם ללב שלי להישפך בפנייך." אמר מביט בי ודמעה יחידה מתגלגלת במורד לחיו, חייכתתי קלות וחיבקתי אותו ארוכות.
"אני מצטערת בשבילך קמרון, אני יודעת שזה קשה להתמודד עם אובדן של הורים ואני עדיין בשלבי אבל. אבל מתגברים על זה, אין יום שאני לא חושבת עליהם." אמרתי בעצב כשהתנתקנו מהחיבוק והוא ניגב את פניו עם גב ידו.
"תודה לונה, הייתי צריך את זה. הייתי צריך לדבר עם מישהו ואחותי לא נראתה ישהו מתאים וזה לא שיחה לאחרי עם פייז'. תודה לך שאת כאן, אני אעשה כמיטב יכולתי שתישארי כאן." אמר וקם ממקומו ואני אחריו. הוא חיבק אותי במהירות וירד למטה, נשארתי עוד כמה דקות שם ברוח הקלה והקרה חושבת על לורה ומקווה שהכל בסדר איתה. הבטתי על חצי הירח שהעננים טישטשו והפכו לאפור בהיר כמו עיניהם של קלסי וקמרון, אני צריכה לישון. מחר אני יוצאת לחפש את ג'ייקוב ולגמור איתו את העניין הזה.