יצור

ליארזי יוסף.
יצור . לאחר תיקון של חיים במרץ 2014.

היום, כאשר בידע שלנו ויכולתנו להשתמש בו צעדנו כה רחוק, שלמדנו להפריד בין שדות פיזיקאליים משדות מטאפיזיקליים.
שדות אנצפליים מורכבים של האוכלוסיות הגדולות אנחנו מסוגלים להפריד, עד מחשבה בודדה של כל פרימט יחיד.
הופיעה אפשרות שבעזרת אות נקודתי מבחוץ נוכל להשפיע על שדה אנצפלי הכולל ומורכב של כל הפרימאטים, ולדעת את תוצאות ההשפעה על כל אחד ואחד מהם בנפרד.
לכן החלטנו להפעיל ניסוי להשרשת העתק ביולוגי מדויק, שנוצר במעבדות שלנו, לקבוצה הכי גדולה של הפרימיטיבים.
הינו צריכים ללמוד עליהם הכל מבפנים, כדי שבדרך הקצרה ביותר להכין אותם
להגעה לרמות מגע כאלה שלא תהינה משפילות לציביליזציה שלנו.
הניסוי ניכשל !
ה"ייצור" שלנו, שנבדק לכל מיני סיבוכים בבדיקות שהאפשרות לטעות בהן
שואפת לאפס לא התקבל בקבוצה, יתרה מכך, בזמן מגה, נזרק ממנה וכעת נמצא
בבידוד מוחלט.
אף מטרה שהוצבה בפני "יצור" לא הושגה! לעומת זאת הפרימיטיביים, הצליחו להשתמש בקשר הקצר הזה, ולהוציא מהמגע, ההגיוני והיעיל ביותר לפי הבנתם, וללמוד מספר דברים שהם היו זקוקים להם ברגע זה.
לפיכך, זוכים הם פרימטים עם החשיבה, מערכת פיתוח ידע והמטרות המגוחכות שלהם, והמפסידה הייתה הציביליזציה שלנו עם כל הישגיה הקודמים בתחומי פיתוח שונים הידועה, המשובח למערכות מפותחות ביותר.
אז מה הפריע להשרשה? מה לחש למוח העלוב והדל שלהם שמנצל רק
ב- 2% שלפניהם ה"יצור" שלנו ?
מוח שמנוצל רק ב- 2%!
2%!!!
מה הביא לפיתוח מערכת כל כך בלתי מובנת, לא יעילה, לא חסכונית ונטולת הגיון? הרבה נאבד או שמסיבה הלא ידועה, הונח מקדם עצום של בטיחות ואמינות.
אבסורד אחד אחרי השני!
אם הניחו רזרב עצום כזה למוח, אז איך להסביר את העוני הגנטי היחסי של הפרימטים עצמם בהשוואה לחיות בבית: כרומוזומים אצלם פחות מאשר אצל כבשים, גמלים ובקר.
היגיון הוא בחיתוליו עם נטייה מובהקת להתפתח רק בקו אחד, כאשר ההתפתחות הזו מתרחשת על רקע של מלחמות בלתי פוסקות שבו, בסופו של הדבר, משמידות את כאלה שחושבים אחרת. שורדים רק אלה שחושבים כמו השליטים או שלא חשבים בכלל. הצלחות צבאיות של צורות שלטון רודניות ועריציות מובילות להישגים הנראים לעין מהצד המנצח, אבל טעונים בהם אובדן לעתיד הרחוק לכל אוכלוסיית הפרימטים.
קשר סיבתי שלהם אותר אטום, לא ניתן למעקב ברור והחלטות מתקבלות כתוצאה של איזה שהו דחף ולא כתבונה.
במיוחד מפתיע אותנו הכישרון שלהם בקפיצות, מעל בניות לוגיות רבתיות, בניגוד לחוקי "סיבה – תוצאה", להגיע למטרות שהם הציבו לעצמם בפרקי זמנים קצרים מעוררי פליאה.
הם קורים לזה "אינטואיציה"!
המטרות שהם מציבים לעצמם לא ראויים לציון, אבל אפשרות ללמוד, ואולי אחר-כך להשתמש בידע על הדחף שבעזרתו הם חוסכים הרבה זמן בהחלטותיהם, יכולים לשחק תפקיד מכריע בהתפתחות שלנו, שהולכת ונבלמת בעשרות שנות גלקטיות האחרונות.
הסיבה לזה – המורכבות המדהימה של המבנים הלוגיים לעשיית כל צעד הבא.
ללא מבנים לוגיים כאלה בשביל הצעד הבא בהתפתות, שבלי זה אין אפשרות להתקדם לא לנו, ולא לאף אחד אחר, שמתפתח לפי חוקי ציביליזציות שלא מכירות או שכבר לא רוצות להכיר צורות שלטון עריציות.
האטה של ההתפתחות שלנו טרם הגיע לרמות קטסטרופאליות.
לא!
רק הקצב ירד, אבל זה מצביע על צורך בשינוי העקרונות של קבלת ההחלטות שלנו.
זמן, שהיה גורם אין סופי של העוצמה שלנו הולך ונגמר – שינוים בפתח.
ציביליזציה של פרימטים שמונעים בדחפים חושניים, צריחה להיות הנושא ללימוד מעמיק שלנו והדרך הטובה ביותר היא – השרשה ישירה של ה"יצור" באוכלוסייה שלהם!
בהתנהגותם חסרת היגון, שהם בעצמם מודים בזה בשירים וסיפורים שלהם, מביאה להם, לפי הבנתנו, נזק עצום, אבל עושה את החיים הדלים כל כך ססגוניים, שעל רקע ברקים וקישוטים פרחוניים של בעיות מלכותיות שנבראות, ולאחר מכן, בהיסטריה נפתרות, כמעט נעלמות כוכבים בהירים והנוצצים האמתיים שלהם, שיכולים לייצג את המקומיים כלפי ציביליזציות יקומיות.
כוכבים שבאמת פותרים בעיות אמיתיות, הם שדוחפים קדימה את הדוד הזה של השחל שרק מתחיל להיווצר ובינתיים סתם רותח.
שוב ושוב פעמים אין ספור, גזע הזה חסר שכל, הופיע על קצה תהום שמוביל להרס עצמי, וכל פעם, ממש ברגע אחרון דשדש בחזרה בלי לשים לב לזה.
וכך, שוב ושוב, פעם אחרי פעם, בהתקפי טירוף ושגעון עצמי, הם יופיעו על קצה התהום עד שאיזו שהיא המצאה חדשה, ששום ציביליזציה ברת תבונה לא הייתה עושה אפילו צעד אחד לכיוון, תזרוק אותם לתהום הזה.
ההבדל בינינו לבינם בזה, שעתיד שאנחנו בונים צד אחרי צד לכיוון שבחרנו, והם מנצלים את המצבים רגעים ועל פי זה בונים פתרונות לצד הרצוי ברגע הזה.
בשביל השרשה למערכת המקומיים להדגם הביולוגי שלנו, היה צורך להופיע שם באופן טבעי למקומיים – לידה ביולוגית מוקדמת. זה יעזור לה בהמשך קל יותר להיכנס לעולם המיוחד שלהם.
לאחר לידה ביולוגית מוקדמת, קיים צורך, בתקופה ארוכה לחיו של הגור כדי להכין אותו להישרדות בעולם שלהם.
התפתחות גופנית שלהם ביסודה מונחת בשלבים לפני הלידה, ולהתפתחות הנפשית במיוחד חשובה שנה ראשונה של החיים ובמובן רחב יותר ילדות מוקדמת בערך עד סוף שנה שלישית של החיים.
לידות בעולם הזה מתחוללות בעזרת יצורים – נשים, ובחירת דוגמה מטעימה נעשתה
לאחר בדיקות מדוקדקות ומעמיקות. נבדקו קודים גנטיים שבהם חיפשנו קשרים בין קרובי משפחה. נעשתה בדיקה על אפשרות זעזועים מלחמתיים, מגפתיים ובן – שבטיים שהיו יכולים להפריע להיפתחות הדגם בתקופת הדגירה ואחריה .
להשגת בטחון רבתי, מכמות מצומצמת של מועמדות, נבחרה הבת האהובה של אחד השליטים רבי עוצמה שממלכתו זה כבר שנים רבות הייתה ביחסי שלום וידידות עם השכנים.
היא גם נבחרה מסיבות אסתטיות: צעירה, יפה, בתולה, ללא יחסים מגונים , עם החינוך הכי טוב הידוע לפרימיטיביים ושקלטה את כל האינפורמציה שהציעו לה.
אנו מייחסים חשיבות רבה לאווירה תומכת שבה יפתח את המודל שלנו, לכן יש צורך, על פי הכללים של פרימטים להצדיק את תקופת הדגירה ללא נוכחותו של גבר.

הכלל הראשון, בעת החלת ההשפעה על שדות אנצפליים מורכבים, היה השגת שתי מטרות לפחות. במקרה זה, הכלל נצפה וההשפעה נעשתה.
שלוש פעמים, לילה אחרי לילה, כל האוכלוסיית של כוכב לכת פראי הזה חלם את אותו חלום: ציפור לבנה הייתה מגיע בטיסה לבת הרדומה של השליט הנבחר ועם שחר עפה משם.
החלום הזה היה צבוע בפנטזיה מינית אישית של כל הפרימטים, ולכן כל אחד מהם נתפס כגילוי אישי.
בימים שלאחר מכן לשיחות בין הפרימיטיביים היו אופי של דיונים פלפוליים ששמשו גם לשתי מטרות שלנו. שיחות אלה יאפשרו, אם היו סטיות לא רצויות, בנוסף להתאים שדות אנצפליים מורכבים.
מטרה הראשונה הייתה ביקורת על מה שקורה, והשנייה – ליצור אווירה חיובית, נדיבה ורגשית סביב הנערה, שפרימטים החלו לתפוס כקדושה. זה מבטיח את ביטחונה על-ידי כל אוכלוסיית כוכב הלכת.
התרגשות שיא של ההוויה נפלה על הנערה עצמה, שבהתחלה בחרדה וביישנות, ולאחר מכן, בצפייה על עולי הרגל שהיו מגיעים לכיכר הארמון ובשקט, ישבו במעגלים, ויותר ויותר התחילה להאמין לחלום שחלמה.
צניעות של נערה ותבונת אב, הגבילו גישה של עולי הרגל לנושאת של "היציר" שלנו. זה אפשר פיתוח מרגיע שלה באווירה של מחשבות רמות שבה צללה בתה של השליט הנבחר.
הגבלת גישה לנערה יותר הרחיבה את האלהתה מצד הפרימיטיביים, שזה היה די טבעי לתרבות כזו נמוכה.
חשבנו ליצור "יצור" במין גברי שהשליט החדש יכול להוביל את הקהילה שלו למטרות שלנו, אבל כתוצאה מסקירה מפורטת של קבועים בחושניות של שדות אנצפליים בתנאים גבוליים, נמצא ההבדל בין המינים השונים. כאשר אצל נקבות קבועים היו גבוהים יותר.
בהיזכרות על כלל להשגת שתי או יותר מטרות, לא רק בעת חשיפה לשדה אנצפלי אלא גם בטווח התנהגותי כולו, אנחנו שינינו את המין של ה"יצור" לנשי.
המטרות, שרצינו להשיג על ידי ההתערבות שלנו הבאים: אדון צעיר חדש, ייאלץ להיכנס לשינוים דרמטיים (שזה היה ייעודו) לחברה שלא הייתה מוכנה היסטורית לזה.
שינויים כאלה יכולים להוביל לערעור יציבות. זה אינו רצוי להתפתחות האירועים שלאחר מכן. חוסר יציבות מובילה לשפיכות דמים, ובמקום לחתור למטרות נעלות, יש הורדה של רוב, לרמה של בעלי החיים.
מטרה ראשונה לשינוי המין ה"יצור" הייתה להימנע מכך. מטרה השנייה הייתה – הקמת פרק זמן הכנה לשינויים בדור אחד. ובהמשך המטרה השלישית הייתה ליצור קהילה יציבה ומוגדלת יותר, שתושג על ידי נישואים של ה"יצור" עם בנו של אדון גדול נוסף, שארצו הייתה ממוקמת בקרבת מקום.
תוחלת חיים של זכרים הוא נמוכה יותר מאשר של נקבות. ההשפעה שלהם על בעליהן הענק. "יצור" ממין נשי יכול לקבוע, תהליך הכנה שהוא מספיק זמן לפרימטים: להוליד ולגדל יורש לגיטימי – וזו הייתה המטרה הרביעית. לעזור לו בניהול, הייתה המטרה החמישית, מה שמוביל אותנו לתוצאה הרצויה.
מאז, שהתעוררה באה בתודעה, היא אהבה את החום.
היא אהבה את החום של השמש הלוהטת הדרומית, שבו היא הייתה מתחילה להרגיש בשעות הבוקר המוקדמות כאשר הייתה עדיין מעבר לאופק.
טיפות בודדות של החום היו מתאחדות, הופכות לערוצים חלשים, שהתעבו יותר ויותר, ועם זריחת השמש היו הופכות לזרם הרציף, עדין, טהור ומחמם, שנגע בה בכל חלקה גופה, אפילו קטן וחבוי ביותר.
קרני השמש חדרו את העור, השרוע מתחת כענן כליל והובילו גם לשם, רצוי כזה, וחודר לכל מקום, חום.
שכבות ענן נפגש עם ענן. שכבות החום לאט מתערבבות עדיין שומרות את המבנה שלהם זה בזה, כך שהיא בקלות הייתה יכולה להבחין ביניהם בעצמה. הם היו מגיעים עד למקומות נסתרים וסודיים ביותר, ופינקו אותם, כל אחד בדרכו שלו, ובזרימה כוללת כל גוף נשטף מבפנים .
היא הייתה מזדקפת תוך כדי ספיגת פינוק שמשי זה, מביאה עליזות ושמחה מהמראה של עורה המתכהה, נמתחת לכיוון היום החם החדש, המבטיח תחושות וריגושים מוכרים ואהובים, ואולי משהו חדש,שהיא תאהב ובשביל זה תתחיל לחכות לשמש בימים שלאחר.
היום התגלגל בהדרגה לסיומו. השמש שקעה וחיממה פחות, אבל חום נשאר – חום לוהט של ציפייה.
זה היה חום אחר – מרגש ולא אחיד, זה היה גם חם, ולעתים שורף, חי במחזורים, שבתחילה הבהילו אותה, ולאחר מכן, כשהיא התחילה להבין אותו, ולחכות בקוצר רוח להופעתו, מתאכזבת כאשר לא הופיע הרבה זמן.
…………………………………………………………………………………………………..
הם היו ברי מזל יותר מאחרים – בפגישה הראשונה הם בו זמנית נמשכו אחד לשני, למרות כל האיסורים והמגבלות, ואף אחד לא מנע את זה.
במבט הראשון הם כמו בגלימה, הסתירו ועטפו אחד את השני בחום נשמותיהם. הם עדיין לא התקרבו זה לזה וכבר קיבלו הכול, בלי לחלל ספקות.
ועכשיו, בשבילה היה קיים רק הוא. היא ידעה אלו תמיד, תמיד המתינה לו והוא הופיע.
………………………………………………………………………………………………………………………………………….
ידו ירדה על ראשה. היא, שבכל מה שהייה בה, נמשכה אליו, כמעט לא הרגישה את המגע, רק שיער שמעט התכופף הודיעה לה שזה הגיע, שזה הבא – שהוא בפעם הראשונה נגע בה, הייתה על סף איבוד הכרה מזה שלבסוף קרה.
היא לא הרגישה שום דבר אחר מלבד יד, וספגה כל נקודת מגע, הרגישה בכל אצבע בנפרד, ובכל חלק של כל אצבע, ובכל גבשושית של כף היד, והתעצבה על השקעים של ידו, שלא יכלו לגעת.
ואז הגיעו עוד חום – חום של שפתים! זה היה חום שונה, אבל כזה ההכרחי, שבשבילו היא הייתה מוכנה לבתר על חום של השמש החמה ביותר.
שפתים היו מוכרים וקרובים, לפעמים הם היו מחוספסות, לפעמים חמדניות וחסרי סבלנות, ולפעמים עצבניות. השפתיים עצבניות היא לא אהבה ולכן, ברגע הראשון שהם נגעו, הייתה מתכווצת, אבל בנגיעה, שפתיים היו מיד מקבלים את מה שגרם להם להירגע, ואז רץ בהם כזה גל של תדהמה, שכל מה שהיה לפני, היה נעלם.
נותרו רק היא ושפתיים!
שם, איפו שהם נגעו, היא הייתה מרוכזת כל כולה. משם היו מתפזרים בכל הגוף גלי חום שהפכו אותה להצטברות של קצות עצבים, להוטים לגלים האלה.
כמו אצות בחלק העליון של ההר התת – ימי שמתקרב לפני שטח הים, המושפעים מזרמים תת ימים המגיעים ממעמקים קרים ולא ידועים למעלה לחום ולאור משעינים אותם למקום אחד – לראש ההר, שם איפו שנוגעת בה השמש, כך גם והנוירונים שלה, נמתחו כל רשת הענפי הדנדריטים, לקראת חום של שפתיים, מעניק לכל ענף זעיר תכונות חדשות לגמרי, שעד כה היו חסרי תועלת, אבל עכשיו , חיוניים כגון.
הם נמתחו לכיוון שממנו ברציפות התגלגלו גלי חום של השפתיים.
עצב – בר מזל, שנהיה קרוב יותר מכולם לשפתיים, היה משנה את המבנה שלו, מתקצר, עוזב את הפריפריה, מפזר ככל האפשר רשת צפופה של הדנדריטים שלו, לוקח מהאחים הפחות מוצלחים שטח גדול, ופורח כפרח בלתי נתפס על פני השטח של העור.
ושתה, שתה חום של שפתים, בכנות וגם מעביר אותו לקבוצות הלוחמות שלו. ואלה בתורם, חלקו נתח הגון עם ענפי דנדריטים של עצבים אחרים. הלחימה ערבבה אותם כל כך הדוק, שאי אפשר היה להבחין מי הוא מי!
היה מגיע שלב שהעצב – בר מזל נהיה רווי, ולאחר מכן הענפים המרכזיים היו עוזבים אזור המגע, היה נכנס לתוך קהות חושים אדישים, ולאט לאט זחל למצב הרגיל שלו.
השפתיים הרגישו מיד את השינוי ולכודיהם בצמא של הדדיות היו עוברים למקום אחר. שם, הכל חזר על עצמו. תחת שפתים, לבלב מחדש פרח רוטט של קצות עצבים חדשים, אשר עלו, כמו לפסגתו של ההר נמתחו אחרים שספגו חום, שהיה מגיע להם.
כך, עצב אחרי עצב, שפתים בלתי שופעות מילאו את כולה!
כל עוד זה נמשך, היא שחתה והתמוססה בגלים של חום בלתי הנותן לביטוי, עד לרוויה. ואז הגיע הרגע שבה היא לא הייתה יכולה לקחת את החום הזה, בלי לתת באותו העומס מטורף של רוך והכחשה עצמית.
והיא נתנה אותו בשמחה, אסירת תודה על העובדה שזה היה הוא. והיא התחלקה בחום הזה בשמחה, אסירת תודה על העובדה שהוא היה שם. היא הייתה אסירת תודה על כך שהייתה יכולה לתת לו, למי שהיה ראוי. הוא היה נבחר שלה, שגורל רחמני נתן להם את פרס של פגישתם הראשונה, ולא כל מי שעשוי היה להיות בדרך של נשמתה, שבחום של אהבה העולה על גדותיו.
ואז בא ונוצר ילד, חי והיא, שבעבר ראתה רק בעיניה, הפעלה ראיית עומק.
היא ראתה שאיפות והתפרצויות רגשיות של אנשים. הכל נהיה ברור וחזותי, הכל הגיע למקום. אפשר היה להסביר ולחזות כל צעד של האדם שהיא פגשה.
למרות העובדה שתשומת הלב שלה היה מרוכז בגוש קטן של חיים, שהיא הולידה בייסורי גופה, בנשמתה, כאילו מבחוץ, היא צפתה בעצמה, מקשיבה בתשומת לב ברגשות של עצמה, ורגשות של המוח המתפתח.
חיבור רוחני ביניהם הופיע לפני לידתו של התינוק, שבהתפתחותו בא, ולקח ממנה לא רק את מיצי החיים, הנדרשים, אלא בהדרגה החל לקלוט ולרכז בעצמו את כל תשומת הלב שלה.
בתחילה, זה היה רק חוסר נוחות פיזית – להחזיק בתוכך את מה שלא היה שם קודם. ואז נוספה לזה הסקרנות: מה יקרה בהמשך, ולאחר מכן, לאחר התזוזה הראשונה של התינוק, הופיע ביניהם הקשר הרוחני הראשון.
היא הבינה את כל התחושות שלו, היא ידעה מתי הוא שמח או עצוב, נעלב או מתחשב, אחוז פחד, או תחושת חולי. הוא ענה למצב שלה בבליטת רגל אחת או אחרת, או מתכרבל ככדור, ואז מזדקף ושתי הרגליים בולטות החוצה.
היא החלה להיות קשובה לרגשותיה שעלולים להתעורר ברגע הבא, כי מה שהיה קורה לה, מייד הרגיש הגור.
ואז הוא הופיע לעולם ובכה, כשבפעם הראשונה ריאותיו התמלאו באוויר של חופש. היא שהשתחררה מהכובד הפיזי, קיבלה ההזדמנות ללמוד קשר רוחני גרידא בין שני יצורים קרובים, לא דרך חבל הטבור כפי שהיה לפני.
מהרגעים הראשונים של הופעת התינוק, החלה להתעורר ביניהם מערכות יחסים משלהם.
הצעקה הראשונה שלו הצטרפה לצעקות של אילה שנולדו לפני. בתחושות ראשונות שלו הוא נכנס לשדה אנצפלי הכולל: אי נוחות פיזית, כאב במהלך לידה, קר ולא נוחה.
הריאות תפסו חלק ראשון של האוויר הצורב, פרידה פיזית מן האימא, בעיטת הכבידה כאשר, במקום מצב הנעים, מאוזן וכרגיל הוא היה בידיים ששטפו, הפכו, נגבו אותו ועשו כל מיני טיפולים. ואז באה הקלה מסוימת: עמום ורחוק, הוא הרגיש את הפעימות של הלב המוכר – שימו אותו ליד לאמו.
לידה הכניסה שינוי לשדה אנצפלי הכולל גם מצד אמא: פחד מהם, ההתרגשות של הסיום המוצלח, גלי הכאב הפיזי, עייפות בסוף, התרגשות ממה שקורה לילד, והקלה כשהם הביאו אותו כבר רחוץ ושמו לידה.
הגוף המעונה שלה נשטף בגל של שביעות רצון – היא עשתה את זה והכול הלך טוב, הכל נגמר.
תינוק ישן, שפתיו מקופלות כצינור, עושו תנועות מציצות ושדיה המלאות רמזו לה מה לעשות.
ואז לתמיד, כשלידה הייתה יולדת, שדה אנצפלי שלה היה מצטלב עם שדה של היולדת והקל על ייסוריה. הם ילדו ביחד. זה היה השתתפות בצער – רגש בלתי ידוע עד כה ל"היצור" שלנו! יולדת הרגישה באינסטינקט חייתי הייתה מבינה מי באמת מוכן לעזור, וקראה לה אליה.
עיניים, עיניה האנושיות, ראו את העולם סביב הילד, ציינו סיכונים פוטנציאליים וידיה – ידי אדם נלקחו אותם הצידה, חתלו והאכילו אותו, עשו, מה שטבע מחויב את אמא לעשות עם הגור שלה.
מבחוץ כולם ראו את האם האוהבת את צאצאיה.