יצורי הלילה-פרק 6-סיפור כיסוי

"איפה היית???" שאלה אמי בדאגה ברגע שכף רגלי דרכה בסף הבית.
"אל תשאלי,הלכתי לאיבוד" כל הדרך לפולברוק שיננתי את סיפור הכיסוי שלי בראשי ולא הייתה לי שום בעיה לדקלם אותו עכשיו. "מה קרה?" אמי עדיין לא נרגעה מההיסטריה שלה. "אני אספר לך בבוקר,אני עייפה. מה שחשוב זה שהכל בסדר עכשיו".
"אבל למה לא התקשרת?" היא המשיכה עם החקירה למרות שאמרתי לה שאני רוצה ללכת לישון
"נגמרה לי הסוללה" לפחות זה לא היה שקר, למרות שלא נראה לי שהייתה קליטה בחדר ההוא גם ככה. הלכתי במהירות לחדרי לפני שאמא תספיק לשאול עוד שאלות,הראש שלי היה מוצף ביותר מידי דברים גם ככה ולא יכולתי להתמודד גם איתה. חיברתי את הטלפון לחשמל והוא התעורר לחיים. במשך כחצי דקה נשמעו הרבה ביפים בשביל ההתראות שהיו כשהטלפון היה מכובה.
ביפ-ביפ:5 שיחות שלא נענו מ: היילי
ביפ-ביפ: 7 שיחות שלא נענו מ: אמא
ביפ-ביפ: 3 שיחות שלא נענו מ: טום
ביפ-ביפ:93 הודעות שלא נקראו מהקבוצה בוואצפ: קלואי,היילי,רבקה ורייצ'ל(כי אין שם מקורי חיחי)
ביפ-ביפ:57 סמסים שלא נקראו מ: היילי
ביפ-ביפ: 30 הודעות שלא נקראו בוואצפ מ: טום
נאנחתי והקלדתי: "אני בסדר,פשוט הלכתי לאיבוד" ולחצתי 'שלח לכול אנשי-הקשר'.
אמא העירה אותי למחרת ב6:00. התכוננתי,אכלתי ארוחת בוקר וחיכיתי לטום שיבוא לאסוף אותי לבית-הספר (כי לי אין מכונית) ובינתיים אמי המשיכה לשאול בלי-סוף שאלות לגבי אתמול,ניסיתי להתחבק מרובן ועניתי רק כשלא הייתה לי ברירה.
כשטום הגיע הרגשתי קצת הקלה כי זה אומר שלא אצטרך יותר להתמודד עם אמי אבל איך שנכנסתי למכונית התחיל גשם השאלות החדש: "מה קרה אתמול?ראיתי שלא חזרת עם הבנות אז התחלתי לדאוג וכשאמא שלך התקשרה לשאול איפה את אז…"
"טום! טום,תירגע,הכל בסדר. אתמול הלכתי לשירותים כשחיכינו לאוטובוס והלכתי לאיבוד,זה הכל"
"למה לא ענית לטלפון?" אלו היו בדיוק השאלות של אמי,תהיתי כמה פעמים אצטרך לחזור על אותן תשובות שוב ושוב.
"נגמרה לי הסוללה,רק כשחזרתי הביתה ראיתי את כל ההודעות"
"אהה" בדיוק הגענו לבית-הספר אז טום היה צריך להפסיק עם השאלות שלו,כדי שהחברות שלי יוכלו לשאול את אותן שאלות בדיוק. בסך הכל-היום הזה היה לא יותר מסתם חקירה מתמשכת שלא הפסיקה גם בשיעורים ונגמרה רק אחרי הצלצול האחרון.
"ביי,נתראה מחר" אמרתי לכולם
"רגע,את לא באה לקפה?" שאלה היילי,היא בטח קיוותה שאבוא רק כדי שתוכל לשאול עוד שאלות.
"אמא שלי לא מרשה לי לצאת היום בגלל שאתמול חזרתי מאוחר" גם זה היה שקר,הייתי די בטוחה שלאמי אין שום בעיה שאלך לקפה,זה היה רק תירוץ כדי להישאר בבית לבד ובשקט בלי כל הרעש מסביבי. כשהגעתי הביתה חלצתי את נעליי,זרקתי את התיק לפינת לחדר ונשכבתי על המיטה.
מחשבות התחילו להסתחרר בראשי וקשה היה לי לעשות סדר בינהם ולבסוף התמקדתי בדבר שהציק לי יותר מכל-שלא יכולתי לספר לאף אחד מה קרה *באמת* אתמול. וכדי להירגע התחלתי לפרט לעצמי בראש את הסיבות:
1.המנהיג (איך ג'רמי קרא לו? ראיין?) ממש הפחיד אותי ואולי לא ידעתי מה הוא יכול לעשות,אבל הוא הפחיד אותי כל כך שלא רציתי לגלות.
2.כולם יחשבו שהשתגעתי,אני אאבד את טום ואת כל החברות שלי ולא יכולתי להסתכן בכך. הן היו יותר מידי חשובים לי.
3.אם אמא שלי תשלח אותי למוסד פסיכיאטרי אחרי שאני אספר לה את זה אני לא אוכל להביא לראיין את השעון וחוזרים לסיבה מספר 1…
מסקנה: בינתיים אני צריכה לשומר את האמת לעצמי ולנסות להתמודד עם זה לבד,אולי בעזרתו של ג'רמי.
ואני אצליח לעשות את זה.
המחשב שלי השמיע 'בלופ' ויכולתי להישבע שעוד שאלה אחת מהחברים שלי ואני שוברת את המחשב. הסתכלתי ממי ההודעה "תודה לאל" חשבתי,זה היה ג'רמי.
"אז…רוצה לשמוע את הסיפור?" הוא שאל
"בטח" הוספתי סמיילי סקרן ושלחתי.