יצורי הלילה-פרק 5(פרק כפול)-השעון

הסתכלתי על המנהיג ולאחר מכן העברתי את מבטי על כל האנשים במעגל,אחדים הסתכלו עלי בחזרה,אחרים לא,ואחד מהם שנראה שאיבד את סבלנותו צעק "נו! למה את מחכה? תני לנו את זה כבר!". "את מה? מה זה שאתם כל כך רוצים?" צעקתי בחזרה.
כל מה שרציתי באותו רגע היה רק להיות בבית. הבנות כבר בטח הגיעו הביתה,לא ידעתי כמה זמן עבר,אבל הן בטח חיכו לי חצי דקה ועלו על האוטובוס במקום להתייבש בתחנה. ועכשיו אמא שלי בטח עושה סבב טלפונים לכל מי שהתראיתי אתו היום ומתפוצצת מדאגה כי אף אחד לא יודע איפה אני. ברור,חשבתי לעצמי,גם *אני* לא יודעת איפה אני.
"שקט!" אמר המנהיג בקול סמכותי שהעצמה שבו השתיקה אפילו אותי. "מספיק עם הצעקות האלה!" מי שאיבד את סבלנותו וצעק מקודם הרכין את ראשו והסמיק,הוא נראה מבויש מעצם העובדה שהמנהיג העיר לו. "מה שג'ייסון התכוון לומר זה שתתני לנו את החפץ וניתן לך לעזוב ללא פגע" סיים המנהיג את דבריו.
"זה אומר שלא אזכה להשתמש בכלי העינויים החדשים שלי?" שאל קול אחר במעגל, וג'רמי שעמד לידו נתן לו מרפק בצלעות. "לא כל עוד היא תשתף פעולה." ענה לו המנהיג "ועכשיו תשתוק".
"אני אפילו לא יודעת מי אתם, איך אתם רוצים שאני משהו על החפץ הזה?" ניסיתי שפניי יביעו מה-לעזאזל-אתם-רוצים-מהחיים-המסכנים-שלי-?,מה שלא היה קשה בהתחשב בסיטואציה שאליה נקלעתי. כנראה שלא הייתי משכנעת כי אז המנהיג אמר "אל תשחקי אותה ילדה תמימה שלא מבינה מהחיים שלה, את יודעת טוב מאוד מה אנחנו רוצים כי את זאת שהחבאת את זה והיחידה שיודעת איפה השעון הזה!!" הוא ניסה לדבר בקור-רוח אבל לקראת הסוף היה אפשר לשמוע שהצלחתי לעצבן אותו וסבלנותו הולכת ופוקעת.
עכשיו רשמית פחדתי. האסטרטגיה שלי של הילדה הקטנה והמסכנה לא עבדה. באסה. הייתי צריכה תוכנית ב' ומהר.
בשלב הזה כבר הייתי מוכנה להגיד להם "תראו!הנה ציפור!" ולהסתלק כמה שיותר מהר תוך כדי שאני קופצת על הכיסא. אבל אז עלה בי רעיון גאוני אחר,לא היו לזה הרבה סיכויים להצליח וזה היה נואש באופן פטתי,אבל זה בכל יותר טוב מתוכנית-הציפור.
"זה לא כאן" אמרתי "זה יקר-ערך מידי כדי שאני אשא את זה איתי,זה גם לא בבית שלי-החבאתי את זה בפולברוק במקום שאף אחד לא ימצא את זה" לא היה לי מושג על מה אני מדברת אבל המשכתי בכל זאת "תשחררו אותי ואני אביא לכם את זה".
"או! סוף סוף! אז עכשיו את פתאום כן יודעת מה אנחנו רוצים?" לא. אבל הייתי חייבת להמשיך בהצגה,עושה רושם שזה עובד.
גיחכתי "תמיד ידעתי מה אתם רוצים,פשוט הייתי צריכה להיות בטוחה *שאתם* יודעים על מה מדובר" יופי,עד לפה התקדמתי מעולה,אבל איך אני ממשיכה? איך אני אמורה לשכנע אותם שאני באמת יודעת הכל אודות החפץ המסתורי הזה?הייתי צריכה איזה שהוא רמז. התחלתי לשחזר בראש את כל השיחה שלנו,רגע…הוא לא אמר משהו על…שעון? כן! זהו זה! זה בדיוק הרמז שהייתי צריכה. "הייתי צריכה לדעת שאתם לא סתם מתחזים שמעמידים פנים שאתם יודעים מה זה השעון הזה וכמה הוא חשוב." בדיוק כמוני. חשבתי
"הכל טוב ויפה! ועכשיו תגידי-איפה השעון?"
הנדתי את ראשי "לא,אני אלך להביא אותו ואתם תחכו כאן"
"ניסיון יפה,אבל זה לא יצליח לך,את אפילו לא יודעת איפה את שלא לדבר על איך לצאת מפה ולהגיע לפולברוק." עצרתי את נשמתי,התוכנית לא עבדה. ידעתי שהסיכויים קלושים,למה ניסיתי בכל זאת?
"ג'רמי וג'ייסון ילוו אותך וישגיחו עלייך שלא תנסי לעשות שטויות. יש לכם 3 שעות לחזור"
נשמתי לרווחה הוא קנה את זה בכל זאת. אבל אחרי רגע ההקלה הקצר התחלתי לחשוב כמה צעדים קדימה. התכנית עבדה מעולה,אבל מה עכשיו?
לא היה לי זמן לחשוב. המנהיג לחץ על כפתור שהיה מוחבא בגלימתו ואזיקי המתכת נבלעו לתוך ידיות הכיסא. הייתי חופשיה לקום וללכת. חשבתי על לפתוח בריצה מטורפת,אבל בשנייה שנעמדתי ג'רמי וג'ייסון כבר היו לידי מושכים בזרועותיי לעבר שער היציאה.
היה כל כך כיף לנשום שוב אויר צח ולהביט בכוכבים אחרי הזמן שנדמה כארוך מאוד בחדר המחניק.
ג'רמי הלך לידי וג'ייסון הלך כ20 מטר מאחורינו. שלושתנו שתקנו.
פתאום ג'רמי אמר במין לחישה כזאת כך שרק אני שמעתי "את לא *באמת* יודעת מה זה השעון הזה נכון?" התלבטתי לרגע ואז החלטתי שאולי הוא יוכל לעזור לי,אז אמרתי בשקט כמוהו "תפסת אותי-אין לי שום מושג". ג'רמי גיחך "חבל שיש לנו רק 3 שעות,הייתי יכול לספר הכל על זה,שמעתי את הסיפור כל כך הרבה פעמים. האמת,אני מופתע שאת לא שמעת אותו בהתחשב במי זה אבא שלך וכל זה…."
"אבא שלי מת לפני כמה שנים,אולי בגלל זה לא שמעתי את הסיפור"
"אוי,מצטער,לא ידעתי" יכולתי לראות על פניו שהוא באמת לא התכוון להעלות את הנושא
"זה בסדר,בוא פשוט לא נדבר על יותר אוקיי?"
"אוקיי, אז אם את רוצה אני יכול לספר לך הכל בהזדמנות. אבל קודם צריך להיפטר ממנו" הוא תסתכל לעבר ג'ייסון "ולהאריך את הדדליין"
"טוב עד לפני שנתיים גרתי בישראל,אתה יכול להגיד למנהיג הזה שלך שהשעון שם וככה להרוויח קצת זמן"
"המנהיג?" הוא נראה מבולבל "אהה,את בטח מתכוונת לראיין הוא לא המנ…לא משנה.
טוב,השעון בטח היה אצל אבא שלך,אז סביר להניח שהוא *באמת* בישראל"
"כל דבר בזמנו. בינתיים אני צריכה שתרוויח זמן,אתה יכול לעשות את זה?"
"בטח,אין בעיה. את תוכלי להגיע מפה לפולברוק לבדך?"
"כן,האוטובוס יוצא עוד 10 דקות,אני אסתדר"
"בסדר,ביי בינתיים"
"להתראות" אמרתי והוא הסתובב והלך לכיוון ג'ייסון. ראיתי אותו אומר משהו לג'ייסון ואז הוא הנהן ושניהם חזרו על עקבותינו בעוד שאני הלכתי לתחנה.