יצורי הלילה-פרק 10

נחתנו בנתב"ג ולקחנו מונית לבית הישן שלנו בחיפה. כשנכנסנו לבית הציפו אותי זיכרונות ילדות,יום הולדת 5 של סאמי,ארוחות משפחתיות ביום שישי בערב,ההלוויה של אבי…
התנערתי מהזיכרונות ואמרתי "נוכל להישאר כאן לבינתיים"
"יש פה המון אבק" העיר ג'רמי "אבל אני מניח שנוכל הסתדר"
"אל תשכח שכבר שנתיים הבית הזה עומד ריק. אמא שלי מנסה למכור אותו,אבל לא נראה שהיא מתלהבת מזה במיוחד,עד כה היא הציעה בכוונה מחיר גבוה כדי שלא יקנו את הבית."
הוצאתי את התמונה מהתיק ונפנפתי בה "באנו לכאן מסיבה מסוימת,זוכר? יש לנו משימה"
"כן,כן,מה שתגידי." הוא חטף את התמונה מידי,הפך אותה להתחיל להקריא בקול רם.
"קלואי היקרה,אם את קוראת את זה סימן שהחלטת לחפש את אבן הירח של מסדר יצורי הלילה. אני לא מבטיח שזה יהיה קל,אבל בחיים שום דבר לא בא בקלות.
ניגש לעניין,זוכרת את המקום שנהגנו ללכת אליו בימי הולדת ובאירועים?" ג'רמי הפסיק את הקריאה והסתכל עליי. "כן" מלמלתי והוא המשיך להקריא "הרמז הבא נמצא שם,אצל התפקיד הכי חשוב במסדר. בהצלחה,אבא" ג'רמי הרים את מבטו מהדף והסתכל עליי.
"הוא כתב את זה ככה בכוונה" ציינתי. "כדי שמי שלא מכיר את המסדר לא יוכל למצוא את האבן" השלים ג'רמי את המשפט. "או מישהו שלא חלק מהמשפחה שלנו." הוספתי "הרמז הזה קל מידי,אני בטוחה שזה יעשה קשה יותר בהמשך."
"אוקיי,המסדר הוא דמוקרטי,זאת אומרת שאין לנו מנהיג וזה הופך את השומר לתפקיד הכי חשוב במסדר. מה עשיתם בימי הולדת?" ג'רמי אמר את החלק שלו בהבנת הרמז ועכשיו הגיע תורי.
"תמיד בימי הולדת היינו עושים יום כיף בקניון ואחר-כך היינו הולכים לאכול במסעדה בטיילת בת-גלים,אף פעם לא הבנתי למה. בקניון יש המון מסעדות אבל אנחנו תמיד העדפנו את המסעדה בטיילת.
"אז אנחנו צריכים ללכת לשומר בכניסה למסעדה בטיילת?" ג'רמי שאל בספק.
"נראה שכן,בכל מקרה כדאי לנסות" עניתי
"מה הדרך הכי מהירה לשם?"
"אמממ,יש רכבל שיורד מסטלה מאריס,זה פה קרוב אני מכירה את הדרך." ברכבל הזה נסעו בעיקר תיירים,אני נסעתי בו רק פעם אחת כשהייתי קטנה וסבתא שלי באה לבקר. אבל זאת הייתה הדרך הכי מהירה למטה,בעיקר כי הרכבל נגמר ממש צמוד למסעדה.
בדרך סיפרתי לג'רמי על החיים שלי לפני שעברנו לפולברוק והוא הסביר לי על המסדר "אני לא יודע ממש הרבה,כי כמו שכבר אמרתי לך,נרדמתי בחצי מהשיעורים אבל אני אספר לך את כל מה שאני יודע." הוא אמר.
"אם כבר מדברים על שיעורים,איזה תירוצים אתה המצאת בשביל לבוא לפה?"
"אמרתי לראיין,שהוא גם המנהל של הבית-ספר שלנו,שאני הולך אתך להביא את האבן כדי לוודא שבאמת תתני לנו אותה,ויתרתי רק על החלק של *לאן* אנחנו הולכים."
"ולהורים שלך לא אכפת שנעלמת?"
"ההורים שלי מתו לפני שהייתי בן שנה. נלקחתי למשפחה אומנת,אבל הם התייחסו אלי כמו זבל אז ברחתי." הוא דיבר על זה כאילו כלום. לא הבנתי איך הוא מסוגל לזה.
"אז איפה אתה גר עכשיו?" הצטערתי ברגע ששאלתי אותו את השאלה,לא התכוונתי להיות לא-רגישה,הסקרנות פשוט גברה עליי.
"אני גר במעונות של הבית-ספר,איפה שגרים כל חברי המסדר שאין להם איפה לגור-גם המבוגרים,אבל הם גרים באגף נפרד."
"אהה. מצטערת על ההורים שלך" אמרתי,למרות שבאיחור.
"זה בסדר,לא הכרתי אותם גם ככה."
הרכבל נעצר,ירדנו ממנו והלכנו למסעדה.
"שלום" אמרה לנו ילדה שנראתה בערך בגילי,אולי קצת יותר קטנה. היו לי עיניים ירוקות ושיער בלונדיני כל כך בהיר שהוא נראה קצת אפור.
"שלום" אמרתי בחביבות. 'מי זאת?' אמר ג'רמי בלי קול. 'אין לי מושג' עניתי.
"התמונה הזאת מוכרת לך?" היא שאלה והרימה את התמונה להראות לי כאילו היא לא שמה לב לחילופי-הדברים האילמים ביני לבין ג'רמי.
"כן,זאת אני בגיל 13" עניתי בפליאה,איך לילדה הזאת-שהייתי בטוחה שלא ראיתי קודם אף פעם הייתה תמונה שלי? זה בטח קשור לאבא,חשבתי. כשהייתי בת 13,זאת הייתה השנה שבה הוא מת,זה חייב להיות קשור!
"איש אחד נתן לי את התמונה הזאת ומסר לי הודעה לילדה שנמצאת בה" הסבירה הילדה.
"לפני כמה זמן הוא נתן לך את זה?" שאלתי,למרות שידעתי את התשובה
"לפני 4 שנים בערך" היא ענתה.
"כן,האיש הזה היה אבא שלי,מה הוא אמר לך להגיד לי?"
"בהתחלה חשבתי שהוא משוגע,הוא אמר שבעוד כמה שנים תבוא לכאן הילדה שבתמונה. ועכשיו טיילתי כאן ופתאום,את מי אני רואה? אותך!
זה קשור לאבן-הירח נכון? זה בטוח קשור לזה. אחרת,איך הוא ידע שתבואי לפה?"
"מה את יודעת על האבן?" שאל ג'רמי בחשד
"אני יודעת ממש הכל! הרי אבות-אבותיי הם שיצרו אותה!"
"את חלק ממסדר?" ג'רמי המשיך לחקור,כאילו הוא לא מבין בדיוק למה היא מתכוונת.
"מסדר? הו,לא! אני מכשפה."