יצורי החושך-פרק שישי

"מייס?? את כאן???" קרא דן הלחץ כשראה את המיטה הריקה.
שום קול לא נשמע.
"לא צריך לדאוג. מייביס בבית."אמרה גברת ראט ודן, ג'רמי והלנה הביטו אליה בהפתעה.
"מאיפה את יודעת אמא?" שאלה הלנה ולפתע הבחינה בכד השבור על הריצפה.
"אני פשוט יודעת. בואו." אמרה גברת ראט ויצאה החוצה בצעדה מהירה בעוד שלושתם מאחוריה.
"אתה חושב שהיא מדברת מהגיון, או משיגעון?" שאל דן בדאגה.
"אני חושב שפשוט נצטרך לסמוך על החושים האימיים כרגע." ענה ג'רמי ונכנס למכונית במהירות.

מייביס רצה את הדרך הביתה. בדרך אנשים הסתכלו עליה, אבל היא הבינה את המבטים אחרי שחשבה איך היא בטח נראית ; שיערה פרוע וסתור, היא לבושה בכתונת בית חולים, יחפה, תיק כתום תלוי ברפיון על ידה ובעיניה מבט מטורף.
כעברור כמה דקות היא נעצרה להתנשם לדקה, ואז מישהו נתקל בה.
היא עפה אחורה וראשה נחבט בריצפה. היא התישבה ואחדה את ראשה בידה.
"את בסדר?? אני ממש מצטער! בואי אני יעזור לך לקום!" אמרה קול גברי ונעים עם מבטא קל שמייביס לא זיהתה.
"אני בסדר." ענתה בחדות וקמה בזהירות מבלי להישיר מבטה. ראשה הסתחרר וכל מחשבותיה היו ממוקדים 'בלהגיע הביתה'.
כאשר הרימה את מבטה התגלה לפניה הנער הכי יפה שהיא ראתה מעודה ; עיניים כחולות בהירות, שיער שחור וחלק. גבוה ושרירי. היא בהתה בפניו כמה שניות ואז התעשתה והושיטה לו את ידה שיעזור לה לקום.
"היי אני מייביס.." אמרה במבוכה והסתכלה על בגדיה ועל שיערה בבושה.
"אני מייקל" אמר וחייך אליה חיוך מדהים.
"מה את עושה כאן באמצע הרחוב, לבושה ככה?" שאל וגיחך בהסתכלות על בגדיה ועל שיערה.
"אני מצטערת שככה אתה רואה אותי" אמרה וחייכה. הוא חייך בחזרה.
"אבל עדיין מה את עושה בשעות האלה באמצע הרחוב?" שאל ושם את הסוודר שלו על כתפיה הרועדות.
"טוב זה קצת הזוי.." אמרה והחלה ללכת לכיוון הרחוב שלה.
מייקל מיד נעמד לצידה "אני מבטיח שאני יעמוד בזה" וגיחך אליה.
"אוקיי אז ככה…" מייביס ידעה שזה לא כזה חכם לספר את כל מה שעובר עליה לבנאדם זר, אבל מייקל היה כלכך נחמד ואדיב ומושלם שהיא פשוט בטחה בו ככה "טבעתי ולקחו אותי לבית חולים, אממ… וברחתי" אמרה מייביס.
"איך זה שאת ככה בוטחת בי?" שאל לפתע מייקל. מייביס הרגישה שהשאלה הזאת היא לא סתם.
"לא יודעת.. אני מרגישה אנחנו מכירים שנים." אמרה מייביס בשקט.
"כי אנחנו באמת מכירים שנים. זה אני.אדם. אחיך." אמר והסתכל עמוק לתוך עיניה.
"אבל אין לי אח" אמרה מייביס בשקט.
"יש לך. וזה אני." אמר מייקל\אדם.
"לא נכון. אין לי." אמרה מייביס בשקט ולפתע זיכרון חלש הכה בראשה.
בראשה היא ראתה אותה בגיל שנתיים אולי, פחות אפילו, רצה בחצר ביתה. צוחקת. ומאחוריה ילד קטן שצוחק איתה ביחד. ואז הכל נמחק.
"אני…" אמרה מייביס והשתתקה.
"זה הם. הם חטפו אותך." היא המשיכה.
"אז גם את רואה אותם…" אמר אדם בעצב.
"אבל איך זה שחזרת? הם לא היו אמורים להרוג אותך?" אמרה מייביס ובעיניה פחד.
"מי שחטף אותי היו יצורים טובים. הם החזיקו אותי בכלא בהתחלה, ואז שיחררו אותי בבית ולאט לאט דיי התחברנו. הם הסתירו אותי, ואני כל יום ברחתי. אבל הם תפסו אותי כל יום מחדש. עד שאתמול הצלחתי לברוח וישר רצתי לכאן. לא זכרתי במדויק איפה הבית, אבל כשראיתי אותך נזכרתי בהכל."
"אני… אני.. לא יודעת מה לומר.." גימגמה מייביס והופתעה למראה דלת ביתה. היא שמה את ידה על הדלת, אך היא לא נפתחה. מייביס לא נבהלה והוציאה את המפתח ממתחת לשטיח. היא פתחה את הדלת ומשב רוח קר קיבל את פניה. היא הדליקה את החימום, ואת הדוד, ואז התישבה על הספה. רגלה וידיה הכאיבו לה. ידיה היו מלאות בצלקות מהמחטים בבית החולים, ורגלה הייתה פצועה ממשהו בדרך. היא הייתה כלכך עסוקה באדם, שלא שמה לב שנפצעה.
"אני חושבת שכדאי שנלך לישון עכשיו… נדבר על הכל בבוקר.." אמרה מייביס. וראתה את אדם נשכב על הספה.
"עדיף שתישן למעלה ואני יישן כאן… כי כשאמא תחזור עדיף שהיא לא תראה אותך יישר. היא תקבל התקף לב חח.." אמרה מייביס וצחקה בעצבנות.
"אוקיי" אמר אדם ועלה למעלה.
מייביס נשכבה על הספר ונרדמה בקלות.

"מייס!! מייביס!!" שמעה את קולה של הלנה מרחוק.
"היא חיה??" שאל ג'רמי וניגש אליה. דן עמד מלפניו ובדק את הדופק שלה.
"כן! היא פשוט ישנה" אמר דן בשמחה.
גברת ראט ניגשה אל מייביס וחיבקה את כתפיה. היא הורידה את הסמיכה ממנה וקפצה למראה ידיה החבולות ורגלה הפצועה.
מייביס פקחה את עיניה בזהירות, וראתה את המבט המבוהל בעיניה של אמה.
"אה אמא.. זה שום דבר.." מילמלה בשקט וגנחה בכאב.
"מייסי שלי.." אמרה גברת ראט והחלה לבכות.
"אני בסדר אמא.. באמת.." אמרה מייביס "אני רק רוצה לישון.."
"תשני חמודה שלי.. אני רק יקח מחר יום חופש.." אמרה גברת ראט והרימה את הטלפון שלה.
"לא זה בסדר.. אמא.." אמרה מייביס ונשכבה על הספה בזהירות.
"אנג'לה תקשיבי.. אני וג'רמי נשאר איתה" אמר דן בהחלטיות.
"כן, גם ככה יש לנו חופש." אמר ג'רמי והתישב ליד מייביס. היא חייכה והניחה את ראשה על רגלו.
"אבל מה עם ההורים שלכם? לא זה יותר מדי.. אני לא יכולה לבקש ממכם לעשות את זה.." אמרה גברת ראט בנחישות.
"ההורים שלי בנופש כל החופש, ולאחותי לא אכפת… וההורים של דן עובדים מהבוקר עד הערב, ולא יזיק להם עם הם ידעו שדן נמצא בחברה טובה.. וגם את לא מבקשת ממנו, אנחנו מתנדבים" אמר ג'רמי בהחלטיות וליטף את שיערה של מייביס אשר נח בחיקו.
"טוב זה באמת יכול לעזור לי.." אמרה אנג'לה וחייכה חיוך קטן.