יצורי החושך-פרק חמישי

דן וג'רמי הלכו בשקט הביתה. אף אחד לא דיבר. אחרי ההתפרצות שלו מקודם, ג'רמי היה מבואס, כי יידע שמייקל צודק. הוא לא הראה למייביס שאכפת לו ממנה. הוא לא אמיץ כמוה.
מחשבותיו של דן לא היו נתונות לוויכוח בין ג'רמי למייקל. הדבר היחיד שחשב עליו הוא מייביס. הוא נזכר בכמה רגעים קודם לכן, כשהיא ישבה לידם והם צחקו ודיברו, ורגע לאחר מכן הוא ראה אותה מובלת על אלונקה עם מכונת הנשמה מחוברת לפיה. כאב לו להזכר במראות האלה.
את השקט שהיה הפיר צלצול הטלפון של ג'רמי. הוא הוציא את הטלפון מכיסו והסתכל בלחץ על הצג. כעבור כמה שניות הוא שבהן חשב מה לעשות, ניתק את הטלפון והחזיר לכיסו.
"מי זה ?" שאל דן.
"סתם.." ענה ג'רמי בהתחמקות ודן לא שאל שאלות. שום דבר לא הטריד אותו יותר ממייביס עכשיו.
הם הגיעו לפתח דלתם של משפחת ראט ודפקו בדלת.
"פתוח" צעק קולה העליז של גברת ראט.
הם נכנסו לביתה בשקט.
"היי חמודים ! בואו היכנסו !" אמרה גברת ראט כאשר היא לבושה בטרנינג סגול ושערה מפוזר סביב כתפיה. עיניה הירוקות ניצנצו, בדיוק כמו של מייביס.
'כמה שזה קצר ככה זה פחות כואב' חשב לעצמו דן "מייביס טבעה".
חיוכה של גברת ראט נמוג מרגע לרגע.
"מה זאת אומרת, טבעה…?" שאלה גברת ראט בזהירות.
"היינו בבריכה, והיא אמ.. פשוט כזה.. נפלה למים… וכנראה מישהו…או משהו משך אותה כזה.. ואז האמבולנס בא ועכשיו היא בבית חולים." גימגם דן. הוא גילה להפתעתו שזה יותר קשה משחשב.
גברת ראט החווירה ואז קמה בקפיצה מהספה וחטפה את מפתחות המכונית מהשולחן.
"הלנה !!" קראה.
הלנה, אחותה הקטנה והמתוקה של מייביס יצאה מחדרה לבושה באוברול כחול כשסינר לבישול קשור מעליו. שערה השחור היה אסוף לשתי צמות קטנות ורגליה היו יחפות.
"מה אמא ? אני בדיוק מבשלת לדובון שלי !" יצאה הלנה מחדרה בכעס.
"מייביס בבית חולים. בואי" אמא שלה בחיים לא דיברה אליה ככה והלנה הייתה בהלם. היא הסתכלה עליה, ואז התעשתה ורצה להביא את נעליה.
דן וג'רמי יצאו מביתה והחלו ללכת לכיוון המכונית.
"אתם לא חייבים לבוא אתם יודעים " אמרה גברת ראט ביובש.
"אנחנו יודעים" ענה ג'רמי "אבל נבוא בכל זאת" היה חשוב לו להראות לה שמייביס חשובה לו לא פחות מאשר לה.
גברת ראט משכה בכתפיה ונכנסה למכונית.

-בינתיים בבית החולים-
מייביס התעוררה בתוך מיטה זרה מחוברת לצינורות מוזרים.
היא נזכרה ביצור שמשך את רגלה והטביע אותה.
היא הייתה בטוחה שזה יצור חושך, אף שאפילו לא הסתכלה על פניו.
מייביס החלה לבכות. 'למה הם נדבקים דווקא אליי ? מה יש לי שאין לאחרים ?' היא שאלה את השאלות האלה לעצמה מגיל 7.
לפתע רעיון הבזיק במוחה. אולי היא היחידה שיכולה לראות אותם ? זה הגיוני בהתחשב בזה שאף אחד אחר לא יודע על קיומם.
הם בטח רוצים לחסל אותה מפני שהיא היחידה שיודעת עליהם. כי היא היחידה שבעצם באמת מאיימת על קיומם. היא התישבה במיטתה והסתכלה סביב. בחדר לא היה עוד אף אחד חוץ מכמה רופאים שעמדו בצד. התיק הכתום שלה היה בצד השני של החדר. 'הם כנראה העלו אותו על האמבולנס' חשבה לעצמה מייביס.
היא קמה לאט לאט אך נזכרה בצינורות המחוברים לגופה.
'הדרך היחידה שבה אני יכולה להשיג אותו זה שמישהו יביא לי אותו.'
מייביס השתעלה בחוזקה, אך נראה שהרופאים לא שמו לב.
היא ניסתה שוב, אך הרופאים לא הגיבו.
'אוקיי הגיע הזמן לעלות שלב' אמרה לעצמה ותפסה בדבר הקרוב ביותר שעמד לצידה ; כד חרס כתום ענק.
היא תפסה אותו בידה וזרקה אותו בחוזקה על הרצפה.
רעש הניפוץ הבהיל את הרופאים והם הסתובבו בבת אחת אחורה.
"או התעוררת מרעש הניפוץ חמודה ? בטח הרוח העיפה את הכד או משהו.. הכל בסדר ? את צריכה משהו ?" מייביס העמידה פניי מסכנה וביקשה בקול שברירי "רק את התיק שלי בבקשה."
האחות חייכה אליה והביאה אליה את התיק.
"תודה" אמרה מייביס בשקט ופתחה את הרוכסן. מאז הלילה שבילתה עם יצורי החושך קראה מייביס בכל ערב פרק מהספר הירוק, כך שהיא הייתה מוכנה. בתוך תיקה היה אולר קטן בצורת עט, ומחברת אדומה שהיא דאגה להביא איתה בשביל ההסוואה. את האולרים האלה היה אפשר לקנות בחנות 'הכל בשקל' אבל הם שימשו אותה כמה פעמים.
היא העמידה פנים כותבת במחברת, עד שהאחות התרחקה.
ברגע שהיא הסבה את פניה ממייביס, מייביס הוציאה את הסכין וחתכה את הצינורות סביבה. היא עשתה זאת בשקט רב, מודעת לסכנה שעמדה בפניה. אבל היא לא יכלה יותר לסבול להיות רחוקה מביתה המוגן והבטוח, למרות שעברו רק שש שעות מאז הטביעה.
כעבור כמה דקות כשגברת ראט, הלנה, דן וג'רמי הגיעו למחלקה שבה שכבה מייביס, היא כבר לא הייתה שם.