יצורים יפהפיים – פרק 2 – קרחת האוכמניות

ברגע שפתחתי את דלת הארמון, ביתי, ניצבו לפני משהו כמו מאה חיילים של המשמר הסודי עם כידונים שלופים אליי בצבע כסף ונחושת. מאחורי כולם עומדת אמא שלי ומסתכלת עליי כאילו אנחנו אויבות שנים וזה הזמן שלה להתנקם בי!
"אמא?! מה קורה פה?!" אני שואלת בעצבנות.
"יצור יפהפיה טרי," אומרת אמא שלי,"וזאת הבת שלי!" הבעת סלידה הופיעה על פניה.
החיילים פינו לה מקום כדי שתוכל לעבור ושעברה על פני כל חייל אותו חייל השתחווה לה. היא עברה בין כולם כאשר שמלת הערב הלבנה שלה עם חגורתה הורדרדה מתנופפת ברוח הקיץ שחדרה מבעד לדלת. שערה היה אסוף בגולגול ושני מקלות מעץ היו תקועים בתוכו בצורת איקס. עיניה הירוקות הפחידו אותי כל פעם מחדש. כשלבסוף הגיעה אליי נעצרה ואמרה:"ובכן, בתי הקטנה, את מבינה מה הולך פה, לא?"
"ממש לא!" אני עונה לה,"אני הבת שלך ואת רוצה להרוג אותי?!"
"אוי אוי. כשתהי המלכה, תסלחי לי, אם ודגש הגדול על האם תהי מלכה תביני מה אני עושה עכשיו. ואני שמה דגש על האם כי אולי לא תצאי מהמרדף הזה בחיים." היא אומרת בנינוחות כזאת שלא ראתה מעולם.
אני מסתכלת אחורה. מה אני אמורה לעשות עכשיו?!
זוג עיניים צהובות הופיע מבין החשכה של הלילה.
"טוב," אני אומרת,"במילא לא רציתי להיות מלכה!" אני אומרת ומתחילה לרוץ והאנדרנלין מאיץ בי ובגללו אני לא חושבת על הכאב בקרסולי. חיילי המשמר רצים אחריי ומתפצלים לשלושה קבוצות. אחת באה מימין האחת משמאל, והאחרת רצה אחריי. שני הפלוגות, שמאל וימין, מתקרבים אליי ושלושת הפלוגות של החיילים מקיפות אותי ויוצרות מעגל סביבי. אני מסתכלת שוב למעלה ומקווה שמי שזה לא יהיה עם העיניים יציל אותי. עד מהרה אני מגלה שהאל שמע את תקוותי ויד תפסה בידי ומשכה אותי ללמעלה, אל עבר העצים החשוכים.
"להתראות, פראיירים!" אמרתי ועשיתי את סימן הניצחון בידי הפנויה.
כשהגעתי לענף גבוה, קרוב לצמרת העץ, הסתכלתי אל עבר השומרים ולא ראיתי אותם על האדמה. התחלתי לסרוק את השטח והבחנתי בכך שהם מתחילים לטפס על כל העצים שמסביבי.
"תודה שהצלת אותי, אבל כדי שנמהר!" אמרתי והרגשתי שאני מדברת לאוויר. הסתכלתי אחורה וראיתי את העיניים הצהובות. נער התקדם לעברי.
"אז אתה הצלת אותי?" שאלתי.
"כן." הוא ענה.
לנער היו עיניים צהובות (שבטח כבר הבנתם את זה), שער שחור בתספורת קוצים. הוא לבש טי-שירט שחורה וג'ינס קרעים שחור עם נעליים שחורות. היה לו פירסינג בגבה ונראה לי שהוא כל הזמן לובש טי-שירטים כדי להראות את השרירים שלו. הוא היה גבוה וחסון ודי שזוף. כנפיים שחורות שמגיעות עד תחילת הירך נחו על גבו. כמו שלי!
"הוא חלומי."
הנער צחק.
"אופס! אמרתי את זה בקול רם?" שאלתי שאלה רטורית.
"כן. אבל אל תרגישי רע עם עצמך, גם אני חושב שאת מאוד יפה."
"תודה." עניתי והרגשתי שאני מסמיקה.
"שיונל." הוא הושיט לי יד.
"אנבל." אמרתי ולחצתי את ידו. הוא עזר לי לקום ואמר. "נראה לי שנצטרך להזדרז!" הוא התחיל לרוץ על גבי הענף הארוך ולקפץ כמו צפרדע מענף לענף.
"נו, בואי!" הוא צעוק אליי.
"אני עם קרסול שבור!" אני עונה לו בצעקה ובין רגע הוא נוחת לצידי.
"נצטרך להשתמש בתעופה." הוא אומר ואני מחייכת בביישנות.
"אני לא יודעת לעוף, אני די… חדשה בזה!" אני אומרת.
"זה פשוט, זה כמו לכשף אוויר. הכנפיים הוא איבר בגופך את רק צריכה להרגיש אותן!"
"אני יודעת לכשף אוויר!" (שיט).
"מה?!"
"אני מתכוונת שקראתי על זה פעם." אני אומרת ומנסה ל"הרגיש את כנפיי".
זה נשמע מטומטם לגמרי! אבל הוא חמוד אז נוותר לו!
בין רגע אני מצליחה להתרומם וכך שיונל. הוא אוחז בידי.
"מפה הדרך היא קלה יותר! רק 'תתניעי' את כנפייך למצב 'סילון' ותנוותי בעזרת הידיים. אל תדאגי אני אעזור לך." הוא אומר והוא מתחיל להתקדם בתעופה אל עבר היער. אני מתחילה לעשות זאת ומתחילה לקלוט את זה.
"אז תגידי אנבל, מה גנבת?"
"סליחה?!" אני שואלת.
"טוב, המשמר הסודי רודף אחרייך והיית ליד הארמון אז אני מאמין שגנבת משהו!"
"טוב אהה…"
"אאו!" הוא צועק. כידון נתקע בקרסולו הימני. הוא שולף אותו וזורק אותו לאחור, אני מעיפה מבט אחורה ורואה את כל החיילים שרדפו אחריי מתחילים לרוץ ולקפוץ בין העצים והענפים. אנחנו יורדים למטה ונוחתים בבור. שמלתי הכחולה כבר קרועה מכל הכיוונים ובא לי להחטיף למישהו. הוא שם יד על פי ואנחנו מסתכלים למעלה ורואים את כל החיילים עוברים מעלינו אל עבר מעמקי היער. הלילה היום שחור ואפל והכוכבים שהיו בתחילת הערב נעלמו וכך גם הירח.
"אני צריכה ללכת." אני אומרת.
"לאן?" הוא שואל בחשש.
"אני צריכה להיפגש עם ביאר בקרחת האוכמניות."
"תני לי ללוות אותך לשם." הוא אומר.
"בסדר." אני עונה ומחייכת. אנחנו עפים אל עבר קרחת יער גדולה שבה אוכמניות כחולות נחות על הדשא הרך והירוק.
"ביי!" הוא אומר כשאנחנו נוחתים על הדשא ועף לו.
"ביאר?" משהו זז בין הצללים. "ביאר זאת את?" אני עונה בחשש ומסתובבת כדי לראות עם מישהו עומד מאחורי.
"ביאר?" אני שואלת ודמעות עולות בעיניי.
תירגעי, אנבל, הכל בסדר. אני אומרת לעצמי ומתחילה לספור את נשימותיי.
16,17,18…
אני מתחילה לשיר לעצמי את שירת הכוכבים.
"כל עוד אני נושמת, העולם יהיה טוב! כל עוד אני על האדמה, הכל יהיה בסדר." אני לוחשת ומדמיינת את אבי מנגן על הכינור כאשר הוא שר לי.
אני פותחת את עיני בבהלה כשאני שומעת צליל של ענף שבור.
"כל עוד אני כאן, הלילה יהיה שלי!" אני שומעת קול נשי אומר. זה חלק שלא שמעתי בשיר.
"כשהאור והחושך יהיו על סף גוויה, אותי תראו. אז היזהרו!" הקול הזה לוחש באוזני ושם יד על פי.
"ברוכה הבאה לפיקסלים, אנבל!"