יצורים יפהפיים – פרק 1 – חברה טובה

שמעתי את נקישת הדלת שנסגרה. ירדתי בקפיצה מגג הצריף והסתכלתי בחלון הקטן שליד הדלת. קתרין שכבה על הרצפה מחוסרת הכרה והשומרים הלבושים בברדסים כסופים וציור של שמש שוקעת בצבע שחור היה על גבם.
"אוי, קתרין!" אני לוחשת לעצמי. אני מנגבת את הדמעות שעל לחיי ומתחילה לרוץ אל עבר היער. אני נכנסת ליער בריצה ומדי פעם אני מסתכלת לאחור. אני מעיפה מדרכי ענפים ועלים והרגליים שלי כואבות בגלל העקבים. אני מסתכלת שוב אחורה ורואה משהו זז בין העצים. אני מתמקדת בתזוזה ותוך כדי אני רצה. אני מועדת על אבן חדה וקרסולי מתעקם. אני צורחת מכאב ומנגבת את דמעותי מפני.
"כל היום הזה הוא מעצבן!" אני צורחת לשמי הלילה. אני שומעת צעדים שמתקדמים לעברי. אני מסתכלת אחורה ורואה את הברדסים האפורים של המשמר ואני צועקת:"היי! אני פה!!! תעזרו לי!" שני השומרים מתחילים לרוץ ואני מרגישה שמשהו מושך אותי ללמעלה. ידים נצמדות לפי וקול נשי לוחש לי באוזן:"לא. הם פה! הם ייתפסו אותנו!" אני מהנהנת באיטיות והנערה מורידה ממני את הידיים שלה. ואז…
אני צורחת.
הנערה מכסה את פי שוב ולוחשת לי באוזן:"השתעגת?! הם יהרגו אותך!" לבי פועם בחוזקה ואני תוהה אם גם הנערה שומעת אותו. היא מושיבה אותי על הענף שעליו אנחנו עומדות וגם היא מתיישבת. אני נושמת במהירות כי אני מפחדת.
"מה קורה פה?" אני מנסה לשאול מבעד לכף ידה החמה של הנערה. היא לא עונה לי. ואז אני עושה מעשה שאף פעם לא עשיתי. אני נושכת את ידה.
"אווו! משוגעת אני לטובתך!" היא אומרת ומחזיקה את כף ידה שדם זולג ממנה. אני מסתובבת ותוקעת לה מרפק בצלעות והיא נופלת. אני נוגעת בקרסולי שבגלל האנדרנלין כבר לא כואב אבל עכשיו הוא ממש שורף.
'איך אני יורדת מפה?' אני חושבת ואז עולה לי רעיון. אני מזמנת את הרוח ויוצרת הוריקן קטן סביבי שמוריד אותי לקרקע לאט לאט. אני נוגעת ברצפה ומיד מתישבת. הנערה שוכבת לצדי נאנקת מכאב. היא מושכת אותי אליה ומורידה אותי על הרצפה.
"ששששששש," היא לוחשת,"אם הם ימצאו אותנו הם יהרגו אותי וגם אותך." השומרים חולפים על פנינו וכעבור דקה הנערה מתישבת.
"מצטערת." אני אומרת לה.
"זה בסדר. רק רציתי לעזור לך כי את כמוני."
כמוך?!" אני שואלת במופתעות.
"כן, נימפת לילה. המשמר לא אוהב את נימפות הלילה כי יש לנו מוניטין של ילדות רעות בגלל שהכוחות שלנו קשורים לפחד ולאפלה ולכאלה."
"איך את יודעת?"
"כי אמא שלי עבדה בארמון. היא הפכה לנימת לילה בגיל עשרים והמשמר הסודי רדף אחריה ובסוף הרג אותה."
"אני…" התחלתי לדבר ואז שמעתי משהו.
'לאא. אל תגלי לה על זהותך האמיתית אנבל! כולם יודעים שהבת של המלכה היא יפהפייה. אסור לה לדעת שאת היא הנסיכה!'
'קתרין?'
'כן.' היא אומרת לי בראשי.
"את מה?" היא שואלת אותי.
"אני… אני מצטערת." אני אומרת לבסוף. היא מצחקקת ומוסיפה:"זה בסדר. אגב אני ביאר." היא מושיטה לי יד. אני לוחצת אותה ואומרת:"אני אנבל." 'הייתה לי חברה טובה בשם ביאר.' אני חושבת.
"צירוף מקרים מוזר גם לנסיכה קוראים אנבל."
"כן אה." אני עונה בחשש שהיא עלתה עליי. הנערה היתה בגובה שלי ללא העקבים. היה לא שיער חום גלי שמגיע עד לאמצע הצוואר ועיניה היו אדומות. הפוני צד שלה היה צבוע בבלונד. שפתיה היו בצבע אדום דובדבן ובשפה התחתונה בצד שמאל היה לה עגיל כסוף. היא הייתה לבושה בשמלה שחורה פשוטה שמגיעה עד לתחילת הברכיים ומגפיים שחורות קטנות מעור. ביד שמאל שלה היה צמיד קמעות מזהב.
"אני חייבת לחזור. אמי מחכה לי בארמון."
"בארמון?!"
אופסי…
"כן, הייתי בארוחת ערב עם המלכה." חירטטתי תשובה שנראתה לי הגיונית מאוד.
"אהההה. לא! אסור לך לחזור! הם יהרגו אותך כמו את אמא שלי."
"אני מצטערת אני חייבת לחזור…"
"לא! אני לא אתן לך! אני לא יכולה לראות אותך מתה!"
"אנחנו בקושי מכירות!" אני צורחת עליה.
דמעות עולות בעיניה.
"אני מצטערת." אני אומרת. אני קמה, מסתובבת ומתחילה ללכת בצליעה לעבר הארמון.
"לפחות תני לי לעזור לך להגיע לארמון!" היא צועקת ולפתע היא מופיעה מולי.
"בסדר." אני אומרת. היא שמה את ידי על כתפה ולפתע אנחנו עולות למעלה. הרוח מצליפה בפני כשאנחנו עפות לעבר הארמון. אני מחייכת וביאר מחייכת אלי בחזרה.
"את אוהבת את זה?" היא שואלת. אני מהנהנת. אני רואה את הארמון מתקרב. ארמון לבן, גדול שאורות מכל הצבעים נראים דרך החלונות. אנחנו נוחתות ליד דלת עץ האדר הכפולה עם מקוש הדרקון מזהב.
"תודה ביאר! את חברה טובה." אני אומרת לה.
היא מחבקת אותי חזק. "אני מרגישה שאנחנו מכירות שנים!" היא אומרת לי. "אם אי פעם תשני את דעתך ותרצי להיות אחת מאיתנו תפגשי אותי בקרחת היער של האוכמניות. אני תמיד שם!" היא אומרת וממריאה לאויר.
אני נוקשת בדלת והיא נפתחת.
שיט!