יער מסתורי 5

אמה
'היי בנות אני לא אגיע בארבעת הימים הקרובים, בגלל שאנחנו יוצאים למחנה. תאחלו לי בהצלחה.' שלחתי לטלי ומאיה.
"אמה הכל מוכן?" צעקה אחותי הגדולה, תמי.
"כן" השבתי.
"אז מה לוקח לך כל כך הרבה זמן? תזיזי את הישבן שלך למכונית" התעצבנה.
"באמת" מלמלתי לעצמי וגלגלתי עיניים. לקחתי את המזוודה שלי והתחלתי לרדת במדרגות עם כל הרעש והדהודים שעשתה המזוודה.
כשיצאתי מהבניין פגשתי את מבטה של תמי. " לא יכלת לעשות פחות רעש? השעה חמש בבוקר באמת" התרגזה. תמי ואני בכלל לא דומות. גם מבחינה חיצונית וגם מבחינת האופי. קודם כל מבחינת הלבוש. אני מתלבשת בסגנון הגותי- הכל שחור, לא מצריך מחשבה מה צריך ללבוש או איך להתאפר כדי להתאים את האיפור לבגדים, כי הכל מתאים לשחור לעומת תמי שכל יום היא שמה בגדים בצבעים שונים עם איפור תואם כמו שראיתי אותה היום- היא לבשה חולצה אדומה ארוכה עם סקיני ג'ינס בורדו ואיפור שלה- שהוא אודם בצבע אדום, צלליות בגוון אדום בורדו- מתאים לתלבושת שלה וכמו תמיד היא ענדה את צמיד הכסף שלה. אפילו יש לה נעליים בכל הצבעים. מבחינת האופי איך אני אגיד את זה בצורה יפה? האופי שלה זוועתי. היא תמיד חושבת שהיא צודקת, יורדת עליי ברוב הזמן (למזלי רוב הזמן היא לא נמצאת בבית כמעט כל השבוע היא יוצאת עם החברות שלה), מתחנפת לאחרים למרות שהיא לא סובלת אותם לעומתי שאני לא מדמיינת את עצמי עם אופי שכזה. אני רוב הזמן מנסה להיות כמה שפחות לחוצה או רגזנית למרות שזה לא ממש עובד לי, אבל העיקר שמנסים לא?
"ואו התלבשת אדום היום. יפה" אמרתי בזמן שהלכנו לאוטו.
"הצבע לא אדום הוא צבע בורדו את לא רואה?!" שאלה כלא מאמינה.
"לא" עניתי
"ברור כי כל הבגדים שלך בצבע שחור" המשיכה. היא הלכה במהירות לאורך הרחוב לעבר המכונית של ההורים שלנו וניסיתי לדבוק בצעדיה, כי סחבתי איתי מזוודה שלא הייתה הכי קלה.
"אוי באמת זה כמו צבע אפרסק מזה משנה? ואת יכולה לפחות לשאול אם אני צריכה עזרב עם המזוודה יודעת?" הרמתי את קולי, אבל היא המשיכה כאילו לא שמעה. הגעתי לדלת של המכונית כשתמי כבר בפנים כרגיל בודקת את האיפור שלה.
"הגיע הזמן" כריס, אחי הקטן, פתח את הדלת לעברי.
"הייתי מגיעה יותר מהר אם מישהי פה הייתה עוזרת לי" התרגזתי
"אני סחבתי את המזוודה שלי למה שאני אסחוב את שלך? עצלנית" ירתה לעברי תמי.
"חתיכת…" התחלתי להגיד
"טוב נוסעים ותתנהגו יפה זאת נסיעה של שעה" קטעה אותי אמא וראיתי דרך הזכוכית את החיןך שבעה הרצון של תמי. הלוואי והיא פשוט תעלם מכאן. שמישהו יבוא וייקח אותה. תמיד היא הייתה אליי כזאת מרשעת. כריס, שקטן ממני רק בשנה, הניח את ידו על ברכי וחייך אליי חיוך חם. הוא תמיד ידע איך להרגיע אותי.