יער הזהב- פרק ראשון.

" לא תתפסו אותי! לא תתפסו אותי!" צעקתי אל אנדי ולוני, שרצו מאחורי מתנשפים, ריצתי הייתה מהירה וקלילה, ושיערי הבלונדיני הארוך והגלי התנפנף ברוח, אנדי, צוחק, כמעט השיג אותי. " לא יקרה" הגברתי את הקצב, הדבר היחיד שהוא עשה זה לתלוש כמה שיערות מראשי, שבידו הפכו למטילי זהב, הוא חייך. לא היה חסר לו כסף. אבל אין מה לעשות, כשארוסים, ארוסים.
לוני הסתכל על אנדי במבט צוחק. אנדי הרצין והמשכנו לרוץ.
" נהנהנה|!" צעקתי, כשהייתי כבר במרחק רב מהם. הרשתי לעצמי טיפיל'ה להאט.
עדיין תנועתי הייתה בגדר ריצה.
שמלתי הלבנה, בעלת השרוולים הרחבים והכסופים התנפנפה ברוח, עצרתי באמצע שדה רחב ידיים, קראתי בחדווה.
" הייי, בקצב הזה אנחנו נתפוס אותך, יקירתי הנסיכה!" לוני ואנדי היו במרחק של 100 מטר ממני.
" אוווו" החלתי לרוץ, החיוך שלי נמתח על פרצופי כאילו אין מחר, טוב, אנחנו האלפים, יכולים לעשות מלא. כולל לרוץ מיילים בדקות ספורות. הגעתי לקרחת יער, והסתכלתי אחורה, בכדאי לראות עם אלו שצריך להקניט בכלל בדרך אליי.
פתאום, התנגשתי בדבר מה זז.
נפלתי ארצה, שמלתי הלבנה התלכלכה, והכתר שלי נפל ונסדק.
" אוווץ'" אמרתי. אותה הילדה, שהייתה בגיל שלי, גדולה ממני מקסימום בשנה. היא נעמדה בעמידת מוצא ובחרב שלופה שאיימה עליי.
" זה לא איום…" גיחכתי.
" מי את?" שאלה בצווי, בפקודה, בכעס. אולי אתם תחשיבו אותי למפונקת, אבל… אף אחד לא דיבר אליי ככה. חוץ מאנדי. וגם הוא לעתים מאוד רחוקות.
קמתי, ניערתי את מחלצותיי ( מילה חדשה שלמדתי מהמורה ללשון בארמון, ( הקאה) ), סידרתי את שיערי, זקפתי את גבי ואמרתי כך:
" אני לותיין, בת גלדריאל. נסיכת יער הזהב, ארוסה לאנדי ( שמו המלא יאמר מאוחר יותר) ובת דודה ללוני (גם שמו המלא יאמר לאחד מכן)"
הילדה הנהנה והורידה את החרב בעדינות.
" ואני יכולה לבטוח בך?" מבטה היה חשוד, זה בשבילי כמו חרב על הכוונת. אני טובה אחרי הכול, כועסים עליי פעם ב… מלאמלאמלא זמן. וכשבן אדם לא בוטח בי, זה כואב לי בלב, כאילו החרב מפלחת אותו בלי רחמים!
"מה את חושבת?" אמרתי. היא נעצה עיינים באוזניי המחודדות.
" מה?!"
" את אלפית?" קולה רעד.
" לאאאאאאאאאאא" עניתי. אהא, הצד הילדותי שלי התחיל לדבר.
הילדה עברה על פני, רצה קדימה.
תפסי בקפוצ'ון של השמלה שלה.
היא הייתה לבושה בשמלה אדומה, עם שרבולים אדומים ומורחבים, שיערה היה ג'ינג'י קצר מאוד, שלא הגיע אפילו אל האוזניים
הייתה לה חגורה לבנה ובה חרב,
ומניפה שחורה כעורב הייתה מחוברת אל ידה.
"למה את רצה לכייון ממנו באתי, ובכלל לאן את רצה?" לא הרפתי מהשמלה שלה.
לאחר כמה ניסיונו בריחה, בהם היא הצליחה לקורע את הקפוצון ואת שרוול הימני היא נאנחה.
" אני רוצה להגיע לממלכת בני האדם הכי קרובה לפה"
" מינס- טירית" עניתי.מחוייכת.
" משם באתי" ענתה.
" אז תרוצי צפון מערבה, שם יש את העיר הזו, נו…." ניסיתי להיזכר.
" לשם אחי פנה." היא נשמעה נואשת.
היא התחילה לרוץ ישר .
" אפאפאפאפאפ! מה זה?! את רצה לכיוון האורקים\ החברים שלי?! תגידי לי, השתגעת?!" אמרתי לה, בטון שובב ורציני ( קשה לתאר דבר כזה)
היא נראתה נואשת.
" ולמה את רצה?!"