יער גולדרן

"את מכירה ילדה ששמה ג'ינה?" שאל אותי בחור גבוה בלונדיני ושרירי
"אני אמורה להכיר?"
"אממ.. לא, אבל, פשוט אני מחפש אותה מהבוקר" הוא אמר בשקט
"ראיתי ילדה רצה לכיוון יער גולדרן… אולי זאת היא" תהיתי
"תודה רבה" הוא התחיל ללכת וכעבור כמה שניות נעצר, "רק תזכירי לי, איפה זה יער גולדרן?"
הוא שאל ואני צחקקתי "בוא, אני ילווה אותך" הלכנו לכיוון צפון, שם נמצא היער.
"אז איך קוראים לך, גברת מסתורית?" הוא שאל וצחקתי, "טינה, טינה תומס" אמרתי בהחלטיות, למרות שזה היה שקר מוחלט, לא רציתי כרגע שיידע את השם האמיתי שלי.
"איזה שם יפה!" הוא התלהב ואני חייכתי, הוא היה חמוד, היה לו חיוך ממזרי ועיינים כחולות בהירות.
"ואיך קוראים לך, מר מסתורי?"
"את מאוד צינית את יודעת?"
"מודה באשמה" אמרתי והוא צחק
"קמרון שטריין" הוא אמר וחייך חיוך קטן על קצה השפה.
"אז למה אתה מחפש אותה בעצם?" שאלתי
"את האמת זה סיפור ארוך, מבטיח שאני יספר לך, אבל אחרי שנמצא אותה"
הסתכלתי עליו במבט מהוסס
"נמצא? אתה תמצא, אני רק מלווה אותך ליער ואז הולכת…" אמרתי
"אבל את מכירה את היער הזה הרבה יותר טוב, אני צריך אותך, טינה" הוא אמר בתחנון
"אני לא מכירה אותו בקושי, אמא שלי הייתה מבקרת בו כל יום, ואף פעם לא הבנתי מה כל כך
מיוחד בו, אבל היא לא הסכימה לי לבדוק, אף פעם, ואז כשהיא נפתרה ממחלת הסרטן כיבדתי את בקשתה ולא הלכתי לשם מעולם" אמרתי בעצב
"אני מצטער על אמא שלך" הוא אמר
"זה בסדר" חייכתי חיוך מאולץ
"בבקשה תבואי איתי, בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה" הפסקתי אותה "טוב נו…"
הוא עשה סימן של מרוצה אם היד והמשכנו ללכת, אחרי כשעה כבר התחיל להחשיך "חייבים למצוא מקום להעביר בו את הלילה לפני שיחשיך" הבהרתי
"וואו, את ממש אמיצה, לישון פה?" הוא שאל בהיסוס
"אם נחזור ייקח לנו המון זמן וכבר ייחשיך לגמרי, זה יהיה מסוכן!"
הוא הנהן עדיין בהיסוס.
מצאתי עץ גדול ומוצל והתחלתי לאסוף קרשים למדורה.
"מה את עושה?"
"אוספת קרשים למדורה, כדי לשמור על חום גופנו, ולהרחיק את החיות, אתה יודע"
"אהה, אוקי"
סימנתי לו להתקרב אלי והצבעתי על כמה עצים סבוחים, "שם זה היער, נצא בזריחה" החלטתי והכנסתי את הקרשים.