ימי התופת

הוא זרק את הבחורה שאהב והשאיר אותה על הרציף. לא הייתה לו מזוודה ולא היה לו כסף. הוא עלה על הרכבת והיא מחתה דמעה. הוא צריך לנסוע, והוא ייסע.
הרכבת הצטלצלה פעמיים ואז יצאה בצופר אזעקה אל ימי התופת. אנשים מסביב רקדו לקול מוסיקה אלקטרונית. הוא הרגיש שמוחו מתפוצץ ממחשבות. קול יבבה של זאב ערבות עלה וירד על פני הגבעות. הוא חשב שהוא יקרא לזה: "זמן הזאב המשוגע."
אפשר לרוץ אל הים כמו אל תופת. אפשר לתת לקצף הלבן של הגלים ללחוש את מחשבות הרעל שלו. ואפשר גם לצחוק, להשתין מצחוק, עד שלא יישאר בך פירור של עצבות. הוא חשב שהוא יקרא לזה: "קצף גלים של ציאניד."
אפשר לזיין אישה סקסית כמו הגיהינום במידבר מופצץ במרגמות ותותחים. אפשר להחדיר את הטיל הגדול שלו אל הקרע הפרטי ביותר בגופה. אפשר לתת לה לצרוח. לתת לה לקלל. לתת לה לקרוא בשם אלוהים שוב ושוב. והם לעולם לא יגיעו לפורקן. הוא חשב שהוא יקרא לזה: "הרצון למות בין רגליה." ביום של שמש קופחת כשהאדים הם אדים של דם, והגוססים נושקים בשפתיהם את שם אלוהים, ומתים. ובין החרב המתהפכת לחרמש של האוחז בו, הם ידעו שלא נותר דבר, מלבד הסקס. חם כמו זפת רותחת.
הרכבת דהרה אל המידבר, וקוקאין החל לרדת כשלג בקיץ מהשמיים הכחולים כמו אהבה. בן ענקים רכן על הרכבת ובחן אותה בלגלוג. ולא היה שום כיוון אחר מלבד החיים לדהור לתוכם כמו חרב הננעצת בפר זועם. הוא חשב שהוא יקרא לזה: "תאוות החיים." וחוץ מזה אין כלום. רק יריקה מחלון הרכבת אל המידבר, שם הרוק מתאדה באוויר.
הרכבת דהרה. הרכבת צרחה. וקול צרחתה התגלגל בין שמיים וארץ כמו חתול בר המוטבל בחומצה. באופק שם העין לא מגעת החל להימהל אדום בשמיים. הרקיע הסמיק מחום כאילו טוגן במחבת-שמן עמוק. הירח זרח רגע, ראה מה קורה, והתגלגל מת מהלם. סרפדי ברקים ריתכו את השמיים בלבן-מתכתי-כסוף של כספית מתרסקת. מישהו ברכבת צרח כל-כך חזק שעור התוף נשרט. אילו היו זכוכיות בחלונות הן היו מתנפצות לאלף עזאזלים. ואיש אחד עם טלסקופ צרח: "הם באים! המוחות באים! המוחות באים!" ומהתקרה שוחררו רובי עוזי אוטומטיים, וכל אחד תפס לו אחד. בין האדמה לשמיים, בתפר האופק, הם נדחקו והשתלשלו החוצה, ואז דהרו אליהם. והיה להם נפח, והייתה להם צורה, והם היו ענקיים.
אלה היו מוחות שקופים בגודל של בית. בתוכם ניתזו ניצוצות. הם היו עשויים רצועות רצועות וקפלים קפלים. צבעם היה גוונים שונים של צבע כסף קר. ומחשבה יחידה הייתה במוחות הגדולים: להשמיד. להשמיד את כל נוסעי הרכבת העליזים. לא להשאיר זכר ולא פירור. למחוק, לשייף, ולמרק ב-וקס.
המוחות השקופים הביטו בהם ללא עיניים, שמעו אותם ללא אוזניים, הריחו אותם ללא נחיריים, חשו את עורם הלח ללא אצבעות, טעמו את מלח זיעתם ללא לשון, ואז שאגו ללא פה. ואז המוחות יצרו את התמנונים הגדולים, והם בקעו מהאדמה והשאירו מכתשים ענקיים. הם היו בצבע כסף כמו המוחות, ולכל תמנון היו שמונה זרועות ארוכות משובצות בתחתית בנקבי שאיבה. ומישהו צרח: "אש!" וכל נוסעי הרכבת וגם הוא פתחו באש אל התמנונים שחתרו אליהם. הם ירו דרך החלונות הגדולים, ומהעוזים לא יצאו כדורים, לא יצאו בכלל, אבל יצאו תופרי ברקים שנפרסו על פני המידבר כמו חוטי עכביש חשמליים וחשמלו בדבקות של עלוקות כל מה שנגעו בו.
והוא התמקד בתמנון ארסי אחד ולחץ רצוף על ההדק. וברקי החשמל דבקו ועטפו את התמנון ובישלו אותו בחיים. התמנון השתולל כמו מטורף, לבסוף התבקע ונדם, צונח על הארץ כמו ערימת כביסה מלוכלכת ומשמיע צליל דומה. והוא עבר אל אחר. תמנון אחד הצליח להגיע מצידה השני של הרכבת וליפף זרוע סביב ראשו של איש אחד. האיש צרח כאילו דמו רותח, וכולם, בעצם רובם, ירו באותו תמנון כדי שיניח לאיש. התמנון רעד ופרכס, אבל היה חזק, והתמנון הספיק לקטוף את ראשו של האיש לפני שהתבקע וצנח לאדמת המידבר כמו פנימית מפונצ'רת.
הקרב היה קשה. ובין תמנון לתמנון ניסו האנשים לירות גם במוחות, אבל הם רק ריחפו דמומים, ונראה ששום ברק לא באמת פגע בהם. כשהתמנונים נגמרו שלחו המוחות כלבים הולכים על שתיים, חמושים בסכינים, ולבושים כבוקרים. מישהו נדקר בליבו. אחר-כך שלחו המוחות נשים מדהימות ביופיין חמושות בשוטים. מישהו צרח: "אלה לא באמת נשים!" והם ריססו אותן. אחד איבד את עינו בהצלפה. אחר-כך שלחו המוחות נמלים ענקיות, בגודל של סוסים. אחר-כך עכבישים בגודל כלבים גדולים, עם ראשים של זבובים. אחר-כך ערימות של קנגורו בגובה שלוש מטר, כשמהכיסים שבבטן שלהם היו מציצים גמדים, יורים גולות מתוך רוגטקה, ואז חוזרים לכיס. אחר-כך שלחו המוחות סיגריות מעלות עשן שדידו על שני רגליים דקות כחוטים, אך חזקות כיהלומים. הסיגריות איימו להחניק את נוסעי הרכבת בעשן, אבל רק חולה אסטמה אחד התפגר לפני שחיסלו את כל הסיגריות. אז באו הספרים ש-ירו אותיות כואב במצח, ואיימו לעטוף את הפנים ולחנוק. אף-אחד לא מת בהתקפה הזאת, אבל היו הרבה שצעקו בכאב כשנורו על פניהם אותיות. אז באו השירים שניסו לשכנע אותך שאין טעם לחייך, אבל כולם שמו אטמי אוזניים וחייכו. אז המוחות נכנעו וחזרו לאופק, שם דחסו את עצמם בין אדמה לשמיים. כולם ברכבת הריעו שאגות ניצחון, ומישהו הרביץ טקילה, והמוחות השקופים חייכו קצת כשאותו אחד איבד את מוחו באלכוהול.
תותחי טנקים רעמו במרחק והבטיחו להישאר על כדור-הארץ הזה לנצח, או לפחות עד שאלוהים יחליט לפרק אותו לחתיכות. הגיבור שלנו חזר אל אהובתו, וכל מה שהוא רצה היה רק למצוץ את הפטמה שלה. עד קץ כל הימים. כל עוד אלוהים אוהב אותנו.