יללת הזאב- פרק 3..

ניסיתי להירגע אחרי מה שראיתי. זה לא הצליח. לקחתי את התיק בחיפזון ורצתי הכי מהר שיכולתי לאוטובוס.
פתחתי את התא והכנסתי את התיק, עליתי לאוטובוס ורק צעקתי על הנהג שיסע כבר.
הבטתי בחלון. הזאב נעלם מהאופק. מיקה ישבה לידי ושמעה מוזיקה באזניות.
"מה קרה שכל כך נבהלת?" היא שאלה ושיחקה בחוטים של האזניות.
"את תחשבי שאני משוגעת." אמרתי והתנשפתי בפחד.
"את חיוורת." היא אמרה ונגעה בידי כבדיקה. "ואת גם קרה."
"ראיתי זאב." כבר אמרתי בקצרה. נשמתה של מיקה נעתקה.
"זאב? ביער?"
"יופי, ידעתי שתחשבי שאני משוגעת." אמרתי והסתובבתי להביט בחלון, המשקף את היער.
"לא ראיתי זאב. נראה לי שאת באמת מדמיינת."
"אני מקווה שאני מדמיינת." אמרתי והשיחה כך הסתיימה.
הנסיעה משכה המון זמן. שעתיים. נסענו לעיר אחרת, להליכה ארוכה על הר. בכלל לא היה לי כוח, ישנתי כל הנסיעה. מיקה רק שמעה מוזיקה והביטה בחלון. לאחר שהאוטובוס נעצר, מיקה דחפה אותי בשביל שאתעורר.
"מה…" מלמלתי בתשישות.
"קדימה, נגמרה הנסיעה. קומי לפני שישאירו אותך פה."
"לא הייתי מתנגדת." קמתי ומתחתי את גופי. ירדתי מהאוטובוס ודבר הראשון שעשיתי היה לקחת את התיק. לפני שאדמיין עוד משהו.
"אנחנו עכשיו עומדים לעלות על הר הגעש המפורסם, "שפר." כמובן שהוא יבש ולא ניתן לילד לצאת מהשורה. מובן?" המדריך אמר והציג את ההר הארוך והמתיש. ההר היה בצבע חום יבש, מלא באבנים אדמוניות. החול היה בצבע כתום. נדיר, הייתי אומרת.
"מובן.." ענו התלמידים בבת אחת. אני אפילו לא התרכזתי במה שאמר. אני רק חשבתי מה יקרה כשנעלה להר. אין לי כוח לזה.
מיקה דילגה בשמחה לעבר ההר. היא תמיד אהבה את כול האקסטרים וכול הטיולים המטופשים.
אני רק נאנחתי והלכתי מאחוריה באטיות.
עצרנו כל עשר דקות, כשפגשנו איזה עץ נדיר או איזה משהו משעמם.
היו כמה שולחנות מעץ בצד, שלכל שולחן היה לפחות עם 10 כיסאות. הכיסאות היו מפלסטיק, כיסאות זולים. כולנו היינו תשושים ורצנו לכיסאות, לשבת ולהתחיל לאכול את ארוחת הבוקר.
נתנו לנו קורנפלקס, חלב, וופלים, לחמניות עם מאכלים שונים בתוכן, עוגיות ועוד דברים שגרתיים.
אני אכלתי את הקורנפלקס לצד מיקה ולצד חצי מהכיתה שלי, שידועה כזללנית מומחית.
מיקה אכלה באטיות את הוופלים ואת הלחמנייה עם הגבינה, בעוד אני זוללת את הקורנפלקס.
לאחר מכן, הייתה לנו הפסקה של עשר דקות. סיימתי את הקורנפלקס במהירות וישבתי על סלע, מסתכלת על הנוף המרהיב.
כן, גם אני, אוהבת נופים יפהפים. למרות שהנוף נראה לי הרבה יותר גרוע כשאני מטפסת עליו.
שתיתי מים ושקעתי במחשבותיי.
הבטתי בחור הריק שבפסגת הר הגעש, שפעם היה מלא בלבה רותחת. מעניין מה קרה שזה נסתם ככה.
שמעתי רעש. סלע בגודל בינוני, התגלגל מילימטר לידי.
הרמתי את מבטי למעלה וניסיתי לראות מאיפה זה הגיע.
חיה קטנה שיחקה מסביב לחור הר הגעש, רצה אחרי זנבה.
"אוי זה חמוד.." חייכתי לי חיוך תמים.
חור הר הגעש היה קרוב אלינו, ולא הייתה לי בעיה ללכת איזה מטר. אני בטוחה שלמדריך לא היה אכפת.
התקרבתי אל החיה קצת. מרחוק חשבתי שהיא איזה כלב חמוד. אבל כשהתקרבתי ראיתי זאב.
זאב בצבע חום, עם אוזניים למעלה וזנב קטנטן, עיניים שחורות גדולות ועצובות היו על פניו.
הוא הביט בי בבהלה. היה ניראה שהוא חושב שאני עומדת להרוג אותו.
"אני לא עומדת להרוג אותך.." חייכתי לו ובאתי ללטפו.
הוא נשך את האצבע שלי ברוגז. דם טפטף מאצבע האמה שלי.
"איה!" יללתי. הבטתי בו בכעס. "זאב מטומטם.." פלטתי וירדתי חזרה למקום שכולם אכלו בו.
"מה קרה?" מיקה שאלה אותי כשראתה את האצבע המדממת. ישבתי לידה.
"זאב גור מטומטם נגס בי. כנראה שכבר עכשיו הם חושבים שהכול זה אוכל. מקווה שהדם שלי היה טעים לו." רטנתי וניסיתי לחסום את מבול הדם שירד.
"איה.." אמרה מיקה ברחמנות, "למה בכל מקרה התקרבת אליו?"
"חשבתי שהוא כלב." הסברתי. "עכשיו אני חייבת ללכת למדריך. אני אמציא איזה סיפור נראה לי." אמרתי וקמתי ממקומי.
"בי!" מיקה קראה מאחורי.
לחשתי כמה קללות עצבניות והגעתי למדריך. הוא שוב, כרגיל, שתה את הקפה האהוב עליו בכוס הקלקר האהובה עליו. כשהוא הביט בדם שירד מהאצבע שלי נשמטה כוסו מהיד.
"אוף הכוס שהכי אהבתי." הוא נאנח ואז הוסיף,"וואו, חתיכת פציעה יש לך פה. מאיפה זה?"
"נפלתי." שיקרתי בקצרה.
"זה לא נראה כמו נפילה. נחתכת ממשהו?" הוא בדק את האצבע בסקרנות.
"נחתכתי כנראה משבב כשמעדתי."
"זה לא ניראה כמו חיתוך."
"אולי פשוט תביא לי פלסטר וזהו?" אמרתי בקול רם, כמעט בצעקה.
"אוקי, אוקיי. לא צריך להתעצבן." הוא אמר והביא לי פלסטר מארון התחבושות.
"תודה." רטנתי ועמדתי ללכת, אך הוא עצר אותי.
"תגידי את האמת, זה לא מחיתוך. אני אבין אותך."
כבר לא היה לי כוח וסיפרתי לו את הסיפור. הוא הנהנן בהבנה.
"כל הכבוד שאמרת את האמת. זה חשוב. אם החיה הזאת הייתה בדרך שלנו זה היה מסוכן. אני הולך עכשיו לדווח לבעלי המסלול הזה." הוא אמר וניגש לטלפון שלו.
"רגע." עצרתי אותו. הוא הביט בי כאילו שאל, מה אני רוצה. "אני חושבת שראיתי זאב גם ביער הקודם.."
"באמת?" הנהנתי. פיו היה פעור בתדהמה. "זה חמור.. חמור מאוד. אני לא מאמין שזאבים מסתובבים בארץ הזאת, ככה בחופשיות."
"טוב, אני חושבת שאלך עכשיו." אמרתי והסתובבתי לצאת ממקום המדריך.
"תודה על המידע, שחר!" הוא קרא מאחוריי.
"זה בסדר." עניתי לו בלי להסתובב או להביט בו.
כשחזרתי למיקה היא התחילה לחפור לי בשאלות, פשוט עניתי כן/לא כל הזמן.
עדיין הייתי מוטרדת מכל העניין הזה. איך בטיול אחד אני רואה שני זאבים? זה לא הגיוני. גם פעם ראשונה לראות זאב זה לא הגיוני. במיוחד שלפני זה מיקה סיפרה לי סיפור על זאבים ושועלים וכול מיני שטויות חסרות טעם. איך כל זה בא ברצף?
המשכנו בדרך. הגענו כמעט לסוף, לחור הר הגעש.
הכרחתי את מיקה להחזיק לי את היד, שבמקרה של זאב היא תמיד תוכל לרוץ בריצה המהירה שלה ולקחת אייתה אותי.
לפתע, משהו עצר את המדריך. עצרנו מיד אחריו.
"מה.." הוא אמר והצביע על זאב קטן, שעמד בדרכינו. הגור שתקף אותי קודם. הסתתרתי מאחורי מיקה בפחד. "חשבתי שבעלי המסלול כבר טיפלו בזה." הוא אמר בכעס.
המדריך התכופף לגובה של הזאב והביט בעיניו. הזאב הקטן הנהן ורץ למטה, למורדות ההר.
"אפשר להמשיך." המדריך אישר.
זה היה מוזר. איך הגור הזה לא נגס באצבע של המדריך? לא הופר.
לפתע הרגשתי נגיעות מאחוריי. הסתובבתי.
שוב הזאב הזה.
נבהלתי ובטעות דחפתי את מיקה בגבי. היא נבהלה ואז כשהיא הסתובבה היא נבהלה יותר.
הגור הסתכל עליי בזעם. כאילו אי פעם עשיתי לו משהו. הוא מצץ את הדם שלי, לא אני את שלו.
חשבתי שהוא עומד לנגוס בי שוב והתחלתי לברוח כשאני אוחזת את מיקה.
עקפנו את המדריך והוא לא הבין למה אנחנו בורחות ככה.
"זאב מאחורינו!!" צרחתי.