יללת הזאב- פרק 2.

לבסוף, אני ומיקה נרדמנו בתוך האוהל ולא מבחוצה לו.
לא האמנו למה שהמדריך אמר. מוזר שהוא בכלל אמר דברים כאלה.
נרדמתי בנחת עד ששמעתי רעש לידי. טוב לא רעש, יותר כמו יללה וצרחות. זה הרעיד אותי וקמתי משנתי.
הסתכלתי סביב- כנראה שכל האוהלים היו סגורים טוב, אף אחד לא שמע את הרעש.
רק האוהל שלנו, שלבד אחרי שסגרנו אותו, היה פתוח.
לילה בחוץ. שמעתי נביחות מבהילות, צרחות ויללות. הרגשתי את הלב שלי הולם בכוח.
שק השינה של מיקה היה מוכתם בדם.
לא.. רגע אחד, זה תעלול! חשבתי, אין סיכויי שזה אמתי, מיקה פשוט רוצה לצחוק עליי.
טוב זה לא יקרה, אמרתי לעצמי ויצאתי מהאוהל, מחפשת את מיקה מסתתרת.
"קדימה מיקה!" קראתי לה. אף אחד לא ענה. "נו תפסיקי עם זה, מאיפה השגת את הצבע האדום על השק שינה? חבל זה סתם מלוכלך עכשיו! את חושבת שבאמת אאמין לסיפור הטיפשי הזה שלך?" המשכתי לדבר לעצמי.
חיפשתי בכל רחבי היער, איפה לעזאזל מיקה? הסתכלתי מאחורי כל עץ, הסתכלתי מסביב לכל האוהלים, הבטתי בכל השיחים.. לאן היא נעלמה?
התחלתי לדאוג. שקט עבר ביער. ניסיתי לחפש רמזים. לא יכול להיות שמיקה באמת נעלמה. זה לא הגיוני.
טיפות של דם הוכתמו על הדשא. הלכתי בעקיבותם. זה היה מחריד, אבל כבר התחלתי להתייאש.
שמעתי עוד יללה קטנה, מיואשת.
התחלתי לרוץ. רצתי מסביב כל היער, התחלתי כבר לדאוג. לא יכול להיות שמיקה תצליח לעבוד עליי ככה. אני מומחית במחבואים, תמיד מצאתי כל אחד. אך עכשיו, מיקה נעלמה, וכבר התחלתי להתייאש.
עיניי כמעט נעצמו לאחר כל שנייה, הרגשתי שחצי מהגוף שלי מורדם.
ניסיתי לחפש שוב ליד האוהלים.
"מה את עושה?" שמעתי קול שהקפיא אותי מבהלה. הסתובבתי.
המדריך.
"אולי ראית את מיקה?" לא עניתי על שאלתו.
"לא נראה לי." הוא לגם מהקפה.
"אז מה אתה עושה בשעה מאוחרת שכזאת?" התחלתי לשאול גם כן.
"סתם, מסתכל על הנוף הפראי של הטבע. אתם, ילדים קטנים, אינכם רואים את היופי שביער. אתם רק רואים את החרקים מול העיניים ומקבלים התקף. אפשר לחשוב."
"למה בשעה כזאת אתה רואה את הנוף? לא יכולת לראות בהמשך היום?"
"מה זה משנה לך? בבוקר הילדים מסתירים לי את הנוף."
"אוקיי…"אמרתי ועמדתי להסתובב לאוהלי, אך המדריך המשיך לדבר.
"מה בסוף את יושנת באוהל? לא הקשבת לי בסוף?"
"אני פשוט לא רואה שחרקים אכלו את האוהל, אז למה עכשיו לישון בחוץ? בקור?"
"לוקח להם זמן ללעוס. בטח מיקה ראתה אחד מהחרקים הגדולים וברחה מהאוהל."הוא המשיך ללגום מהקפה.
"טוב, ניראה לי שהיא תחזור בבוקר." אמרתי בלית ברירה והלכתי לאוהלי.
"לילה טוב, שחר!" הוסיף המדריך מאחוריי.
"לילה טוב.." אמרתי באנחה.
התנפלתי על השק השינה. לא יכולתי להירדם כשטיפות דם מול עיניי.
סובבתי את גבי נגד השק ועדיין לא הצלחתי להירדם.
מה יש למדריך הזה? הוא מוזר. מה קרה למיקה? אם זאת עוד אחת מהמתיחות שלה אני הולכת להחטיף לה כזה אגרוף!
כל כך הרבה שאלות עלו לי בראש, שלא הצלחתי להירדם.
עבר הלילה. נמנמתי קצת, אבל לא הרבה.
המדריך שרק במשרוקית וכול השכבה נעמדה מולו. לי לקח קצת זמן, בכל זאת לא נרדמתי חצי לילה.
"שלום לכולם!" קרא המדריך.
"שלום!" ענו ביחד כל התלמידים. חוץ ממני, שלא היה לי בראש לקרוא או לצעוק עכשיו.
"היום הגיע הדלק! נוכל להמשיך בדרכנו!" חצי מהתלמידים שמחו, חצי מהתלמידים התבאסו שעכשיו נעשה הליכה ארוכה. אני הייתי מהמבואסים.
"אבל המדריך.." התחלתי לומר. הוא הביט בי ישירות. "איפה מיקה?"
"את בטוחה שהיא לא באוהל שלה?" הוא הרים גבה.
"לא יודעת.. אני אבדוק שוב."
"אוקיי. נחכה לך, ילדה!" הוא אמר בקול הקאנטרי המעצבן שלו.
"מיקה?" שאלתי, בעודי נכנסת לאוהל.
"מה?" היא שאלה. נרתעתי מבהלה. מאיפה היא צצה? השיער האדמוני שלה התבלגן במידה רבה, המכנס פיג'מה שלה היה קרוע בקצת וידיה ורגליה היו אדומות מפצעים.
"מה קרה לך? איפה היית כל הלילה?"
"ישנתי." היא גלגלה עיניים.
"אני לא ראיתי אותך באמצע הלילה."
היא השתתקה. היה ניראה שהיא לא יודעת איך לענות ועכשיו היא מחפשת תשובה.
"הלכתי לשירותים."
"כן. למשך זמן כל כך ארוך. ובשירותים נפצעים ככה?" הצבעתי על פצעיה.
"נפלתי?"
"איך נפלת למשך זמן ארוך כל כך? חיפשתי אותך שעה!"
"הדרך מהשירותים הייתה ארוכה."
"זה ליד האוהלים."המשכתי להכחיש.
היא קמה משק השינה. היא נגעה בכתפי ואמרה בקול מרגיע,
"אוי נו, תרגעי, לא קרה לי כלום. מה קרה שאת כל כך דאגנית? אף פעם לא נלחצת ככה." היא יצאה מהאוהל.
מה.. איך..מי…למה…
הייתי כל כך מבולבלת וישנונית שכמעט שכחתי את התיק לאוטובוס. ברגע האחרון, שכמעט האוטובוס התניע, נזכרתי שאין לי בקבוק מים ואני צמאה. ובקבוק מים יש בתוך התיק.
"רק שנייה לרדת, רק שנייה!" התחננתי לנהג. בלית ברירה הוא הנהנן ועצר מלהתחיל לנסוע.
ירדתי מהאוטובוס. התיק שלי היה במקום של האוהל, שבסוף פירקנו.
לקחתי במהירות את התיק והתכוונתי לפנות לאוטובוס.
אך שמעתי לפתע רעש. ראשי הסתובב לעבר היער, (היינו בקרחת יער.) ולפתע ראיתי אוזניים צצות מהשיח. הדבר התגלה לאט, לאט ומה בסוף ראיתי?
זאב. שבורח ליער במהירות.