יללת הזאב- פרק 1.

פרק 1:
זה היה בזמן הטיול השנתי, לאוטובוס נגמר הדלק ונאלצנו להישאר ביער שליד עד ליום שלמחרת.
לקחנו את התיקים מתא האוטובוס והשארנו את כולם באותו המקום, מסביב לעץ זר.
עשינו מדורה ושרנו שירי דרך מסביב לה. נסינו ליהנות גם בלי הטיולים שהיו צפונים לנו.
השעה הייתה שבע בערב. התחלנו להקים את האוהלים.
הקמתי את האוהל יחד עם חברתי, מיקה.
"אוהל יפה," המדריך שהסתובב זרק מבט על האוהל שלנו.
"תודה." אמרתי ואפשר להגיד שזה הביך אותי במידה קטנה.
"הבד לא יחזיק המון מעמד, אבל לא נורא."הוא אמר ולאחר מכן הוסיף, "מקסימום החרקים יאכלו חלק."
"מה זאת אומרת?" מיקה נבהלה.
"אני ממליץ לכם לישון מחוץ לאוהל, על שקי שינה. אלא אם כן אתם רוצים שהחרקים יעלו עליכם."
"גם כשנישן מבחוץ הם יכולים לעלות."
"נכון, אבל אתם יכולים לרסס. חרקים שאוכלים בד כזה חסינים מריסוס, אבל מבחוץ אין להם עניין בכם, אז החרקים שיהיה להם עניין בכם יתרחקו, כי ריססתם."
"אנחנו נחשוב על זה." אמרה לבסוף מיקה.
"טוב, רק הזהרתי." הוא אמר והתרחק משם.
"מה זה היה אמור להביע?" שאלתי לאחר שהוא הלך.
"סתם, רוצה את האוהל לעצמו." אמרה מיקה והמשיכה לחזק את האוהל.
היא הייתה בעלת שיער אדמוני ועיניים כחולות. הגובה שלה היה בולט והיא אהבה לשים מגפיים. עכשיו היא נאלצה לשים נעלי ספורט, רק בגלל הטיול. היא הייתה אחת היפות בשכבה, היא יכלה להיות פופולארית בקלות, אבל היא נאלצה לוותר ולהיות איתי.
מה היא מצאה בי? אני לא יודעת.
לי קוראים שחר, אני עם שיער שחור כמו עורב, עיניים חמות רגילות ואני בגובה רגיל. אני קצת השמנתי וזה ממש מפריע לי.
היא רזה, ניראת כמו דוגמנית. היא אומרת לי שלא כדאי לי להרזות, שזה לא כיף, אבל זה לא נראה ככה. הרזות גרמה לה להיות יותר יפה.
בקיצור- המשכנו לבנות את האוהל.
לאחר שסיימנו לבנות ישבנו מסביב למדורה.
כולם היו עסוקים עדיין בלבנות את האוהלים, לכן אני ומיקה היחידות שישבנו בנחת. אנחנו היינו המומחיות בלבנות אוהלים, בגלל שהיינו בצופים.
"טוב, אני רואה שעכשיו שמונה." אמרה מיקה והסתכלה על שעונה מכסף.
"נו ו…" המשכתי אותה.
"הגיע הזמן לסיפור מפחיד!" היא אמרה והדליקה פנס מתחת לסנטרה.
"אוי, נו באמת. אנחנו כבר לא התבגרנו? אנחנו בנות 13 למען השם."
"סתמי כבר, כולם יודעים שאת פוחדת מבפנים." היא צחקה ודגדגה אותי בלי הפסקה.
"חחחחחח… די!" ביקשתי להפסיק.
"נו טוב." היא ויתרה לי והתיישבה על בול העץ מולי. "כולם אומרים שמי שמספר את הסיפור, נעלם בלילה.."היא ניסתה לסקרן אותי.
"ואת לוקחת את הסיכון?" הרמתי גבה.
"נו, תזרמי כבר." היא אמרה ודחפה אותי.
"טוב, נו."אמרתי והקשבתי לסיפור.
"אז… הסיפור מסופר על היער הזה. כן, היער הזה, פה ממש. אנשים אומרים שזה אמיתי. יכול להיות שזה נכון? לא נדע עד שזה יקרה. האנשים אומרים שהיה פה קרב בן מאות שנים.."
"נו." אמרתי בחוסר סבלנות.
"סתמי רגע!" היא כבר התחילה להתעצבן,"אז מספרים שהיה פה קרב בן מאות שנים.. בין השועל והזאב. הם נלחמו מאות שנים ואף אחד לא יודע למה. תמיד היה משהו ביניהם.. משהו שאף אחד לא יכל לפענח.. השועל והזאב היו יריבים מלידה. אומרים שפה זה התחיל. אומרים שהזאב היה קודם והשועל נולד פה, תופס את מקומו. את בטח שואלת את עצמך למה אני אומרת לך את זה."
"כדי להפחיד אותי?"ניסיתי לנחש.
"גם.."היא ענתה. "אבל, זה לא העניין. אומרים שהזאב והשועל רבים פה על כל דבר, על כל מאכל טעים שזז." היא אמרה והביטה בי, כאילו מנסה לרמז לי משהו. "מי שמספר דבר אחד על הסיפור הזה, נעלם בלילה. אומרים שהוא נאכל על ידי אחד מהם. אבל אף אחד לא יודע באמת. השועל והזאב מחפשים את הנשק הסודי שלהם, שיפתור את התשובה הסופית- מי יותר חזק?- הזאב או השועל?"
"אוי זה נשמע כזה מגוחך." צחקתי.
"נכון. אוף ידעתי שזה לא יפחיד." מיקה אמרה ובעטה בעלים בייאוש. "לא נורא, ניראה אם מחר אני אהיה פה בכלל."
"בסדר. את בטח תתחבאי." אמרתי בחוסר אימון.
"ניראה.."