יללות זאבים

אני שומע את קולה,
מיילל,
מחפש נחמה בירח.

הרוח נושבת על עורפי בחוזקה מבין העצים, מקפיאה אותי, גורמת לי להצמיד את מעילי אל חיקי. אני עומד בסבך, קרוב לקרחת היער. הקור ממשיך והתחזק, והעלים סביב עפים מעלה, יוצרים בערבולות בחושך.
רעש טפיפות רגליים נשמע, ואני מאזין בזמן שהוא מתקרב אליי, לאט לאט, כאילו מודע לנוכחותי אך חושש להתקרב.
היא נגלית מולי. המבט על פניה פראי אך יפהפייה. היא מזהירה אותי עם נהמתה להישאר במקומי, אך אני מושיט את ידיי לעברה ומתקרב. תוך שניות אני עובר מדמות אדם לזאב, נעמד על ארבע על הקרקע הקרה של הלילה. עיניי חודרות את שלה, מרעידות את נפשה העדינה.
הצבע הלבן של פרוותה מכסה את שדה ראייתי בזמן שאני מתקרב ומניח את ראשי על צווארה.
היא הזאבה היחידה שאני מכיר, היחידה שאני יודע על קיומה, ומשום מה, אני לא מצליח להתנתק ממנה.
היא מובילה אותי אל מקום נסתר שלא הייתי בו מעולם, מלקקת ונושכת את אוזני, כל כך קרובה עד שאני מרגיש את הלמות ליבה החייתי מתחברות עם שלי.
פתאום אני שוכח בכלל למה חיפשתי אותה, למה צפיתי בה מרחוק כל השנים האלה.
פתאום אני שוכח שהיא היתה זו שהפכה אותי לזאב

אני שומע את קולה,
מיילל,
מחפש כפרה על מעשה,
ואז,
אני מיילל ביחד איתה אל תוך הלילה.